מציירות בשטח, הברביזון החדש בברעם

Attention: open in a new window. PrintE-mail

מציירות בשטח – הברביזון החדש

 

אולגה קונדינה, אנה לוקשבסקי, אסיה לוקין,

 

זויה צ'רקסקי,  נטליה זורבוב

 

 

קבוצת "הברביזון החדש" היא תופעה מרעננת וחשובה בנוף האמנות בישראל, ואף מעבר לה. מורכבת מ-5 אמניות ישראליות. התחנכנו באקדמיות לאמנות בברה"מ לשעבר ומאוחר יותר בישראל ובאירופה. דרכיהן היצירתיות התפתחו לכיוונים שונים, אך בשלב מסוים חזרו לצייר מהתבוננות, חוץ מאולגה שמעולם לא הפסיקה. החזרה הזו קרתה משום שמאסו בתרבות האוטו-רפלקסיבית ובתהליך ההתכנסות אל תוך הקונטקסט הפנימי. לא רצו להמשיך לשחק במילים, אשר החליפו לאנשים את עיניים! רצו להבין ולשקף את המציאות.
אנו קרויות "ניאו- ברביזון" על שם קבוצת ציירים- ריאליסטים צרפתים מהמאה ה-19, אשר יצאו מהסטודיו החוצה ובניגוד לאמני הרומנטיסיזם החלו לצייר את הטבע על סמך התבוננות. גם אנחנו, בדומה אליהם, יוצאות ל"ציד", אך במקום היער- לג'ונגל האורבאני. ציור בתנאי השטח של הרחוב הישראלי, מידמה לספורט אתגרי; מלאכת הציור אורכת מספר שעות ובמהלכן אנו מספיקות לחזות בפרגמנט מחיי אי אלו דמויות, להכיר אותן לזמן- מה ולהיות חלק מעולמן. אנו שואפות להגיע להבעה מרבית של פשטות ודיוק ציורי, בכדי שנוכל לחלוק את תוצאות התבוננותנו עם קהל הצופים. אנו מחויבות
למצוא שפה ציורית המתאימה למה שאנו רואות. המטרה שלנו: לשקף את רוח תקופתנו.

חמש תמונות ביחד

 

 

  קבוצת "הברביזון החדש" - מציירות בשטח -מוזיאון בר דוד 2014 - יצאו יחד אל מחוץ לסטודיו לצייר מתוך התבוננות, הן בחרו הפעם לצאת וצייר את נופיו של הקיבוץ השיתופי, ברעם. הן מציעות גרסה עדכנית למסורת הציור באוויר הפתוח (en plain air), אשר שורשיה בראליזם הצרפתי של המאה ה-19. מתוך התנגדות לתנועה הרומנטית ולפורמליזם באמנות יצאו ציירים ליער פונטנבלו ולכפר ברביזון הסמוך אליו על מנת לצייר מהתבוננות ישירה את נופי הטבע ואת חיי היום-יום של איכרים ופועלי חקלאות עניים. ל"אסכולת ברביזון" נודעה השפעה רבה על הציור באירופה ובארצות הברית. עם השנים, הציור בחוץ התמקד בנופים "ציוריים" ומרהיבים. ציורי נוף במסורת זו קיימים גם באמנות הישראלית.

אסיה להפצה


קבוצת "הברביזון החדש" התגבשה ב- 2010 – לכל אחת מהאמניות יש גם קריירה עצמאית – חוזרת לנקודת המוצא: הסתייגות מ"אמנות על אמנות" ומעיסוק פנים-תרבותי ברעיונות ובמושגים, ובחירה להפגיש את האמנות עם מציאות עכשווית יום-יומית, ליצור אמנות על החיים ובתוך החיים. הציור בתנאי השטח מייצר מפגש בלתי אמצעי עם הרחוב הישראלי ועם מושאי הציור. מלאכת הציור אורכת מספר שעות ובמהלכן האמניות רואות קטע מחייהם של האנשים במקום, משוחחות איתם ולזמן-מה הופכות לחלק מעולמם. "אנו שואפות להגיע להבעה מרבית של פשטות ודיוק ציורי, בכדי שנוכל לחלוק את תוצאות התבוננותנו עם קהל הצופים. אנו מחויבות למצוא שפה ציורית המתאימה למה שאנו רואות", הן מצהירות.
הן מציירות את השוליים, את דרום תל אביב, את הפינות המוזנחות, המאוכלסות בפועלים, מהגרים וזונות, והכול בהשטחה אופיינית, בצבעים חזקים, בוהקים, שלעיתים מלווים באיזה נופך הומוריסטי. לוקשבסקי הקדישה מחשבה רבה לטענה כי מבטן הוא מבט מבחוץ, מבט קולניאליסטי, אוריינטליסטי אפילו, שאינו משקף את עומק הבעיה וצובע את הזוהמה בצבעים מבריקים. אך לאחרונה, היא מציינת באירוניה, הביקורת התהפכה – עכשיו כותבים שדווקא המבט החיצוני הזה הוא מה שנחוץ, אותן תובנות של האאוטסיידר שהישראלים כבר אינם יכולים לחשוף בעצמם. ואילו הברביזוניות מאמינות כי הערך הביקורתי בעבודתן מתבטא דווקא בפן הסוציאלי שטמון בציור אותם אנשי שוליים. על אף ציורי נופים אורבניים מסקרנים במוזרותם, לוקשבסקי תמיד נמשכה לאנשים ומעידה על עצמה שהיא תפסה את מקום הפורטרטיסטית בקבוצה. לאורך כל תקופת הלימודים במדרשה, היא תמיד הודאגה מ"הגטו הרוסי" שבו כלואה מרצון הקהילה שלה. אחד הפרוייקטים הראשונים שלה במדרשה נקרא "אתם". במסגרתו היא חיפשה אחר ערסים בפייסבוק, וציירה אותם בדקדקנות מתוך התבוננות בתמונות הפרופיל שלהם. הערסים לא נשארו חייבים: הם התקשרו לגלריה ואיימו בתביעה.  היתרון בציור מתוך התבוננות במציאות הוא שעכשיו היא יוצאת לרחוב ומציירת את אותם אנשים, יושבת מולם, מדברת אתם, שואלת רשות, הם מסכימים – וזה אחרת לגמרי: "יש בזה חום אנושי, אני מציירת אותם סימפטיים, כי הם אנשים פשוטים וטובים סך הכול".          

אנה להפצה לאתרים                                                                                                          

בעקבות ההזמנה להציג במוזאון בר דוד לאמנות ויודאיקה באו חברות הקבוצה, לקיבוץ ברעם בקיץ 2013 ובחרו לצייר ברחבי הקיבוץ. הסקרנות להכיר מקרוב את האוכלוסייה הקיבוצית, משכה אותן לאותם החלקים בעלי נוכחות בולטת במרחב הקיבוצי: חדר האוכל בשעת הארוחה והמגש עמוס לעייפה, העובדים במטעי התפוחים ובבית האריזה, מכונות הכביסה המוסדיות ב"מכבסה" הקיבוצית, המוסך לתיקונים מכאניים ואף בריכת השחייה הגדולה. האתרים והנושאים שנבחרו לציור מעידים על המשיכה של האמניות להוויה משתנה ודינמית, לתיעוד נטול אקזוטיקה או ייפוי המציאות, לצבעוניות עזה, ולמפגשים אקראיים עם אנשים ועם הסביבה.      

 

אנה להפצה 

זויה להפצה