A button and a tear

Attention: open in a new window. PrintE-mail

Opening: 01/04/09  Closing: 23/05/2009

Racheli Rogel is a conceptual artist who has developed her original personal language based on the use of an ordinary object: the button. In her work, she ties the historic development of the button with a wide range of other issues. Her art is both investigative and personal, diary-like and multilayered. The messages it carries, links Jewish tradition and mythology with contemporary events.

As a ready-made artist, on top of the hundreds of buttons, she also uses beads and tiny ‘worry-dolls’  that are placed under the pillow to remove worries at sleep. This unique medium brings attention to a well-known ordinary object whose personal, emotional and historic values are often overlooked. A button is an identification. It symbolises belonging and status and is valuable in preserving memories from a dear person, a loved but worn-out cloth and childhood games.


בתערוכה "כפתור וקרע" עוסקת רוגל בשכול, גבורה, שואה, זכרון והנצחה.
כפתורים וחיילים מוזכרים בנשימה אחת בהקשרים טרגיים של מציאת גופות. כך זיהו את חיילי נפוליאון שנהרגו בעכו (ב-1799), את עשרות אלפי הגופות בקבר אחים בוילנה שמתו בנסיגת צבא נפוליאון ממוסקבה (ב-1812) ואת החייל הבריטי בפלנדריה (ב-1917). הכפתור, פחות הערך לכאורה, הוא לעיתים האנדרטה היחידה שזוכה לה החייל.

בתקופת השואה שימשו כפתורים כמטבע עובר לסוחר, כמחבוא לחפצי ערך, כמשחק כדורגל לילדי הגטאות כשנאסר עליהם לשחק ברחוב. בגטו לודז’ ילדים שהועסקו במתפרות ובחייטות בתפירת כפתורים זכו לדחיית שילוחם למחנה ההשמדה "חלמנו" עקב היותם יצרנים. את סיפורי השואה מספרת רוגל לא רק באמצעות הכפתור (היש) אלא גם בעזרת הלולאה (האין). הלולאה, הקרע הזה בבד שלא ניתן לאחותו בלי שתוותר צלקת, הפכה להיות בעבודותיה של רחלי סמלם של הניספים.

למראית עין העבודות קישוטיות, ססגוניות, עליזות ומזמינות להתענג על הפרטים. אלא שהמתבונן מגלה שהן מעין הבזקי זכרון מאירועים טרגיים בלתי נשכחים בזכרון הלאומי .
בעבודותיה של רוגל בולט הניגוד בין החומרים המניאטורים, העדינים והנשיים בהם היא משתמשת למרכיבים מהם עשויות מלחמות: חפצים גדולים וקרים מפלדה, אש, הרג, אובדן ואסון. "בובות דאגה"(worry dolls) דרום אמריקאיות שאמורות להרגיע, מייצגות סיוט שמתממש. כאן הן לעיתים מרוטשות, קטועות אברים ומייצגות את זוועות המלחמה. כותנות הפסים הצבעוניות מרמזות אף הן על קורבנות. שולי העבודות נבחרו בקפידה והם טומנים בחובם רמזים : בסדרה אחת קווי המתאר הם בד פלנלית שמשמש לניקוי כלי נשק, בשניה המסגרת היא כותונת הפסים ובשלישית קו המתאר שחור. החיבור של נשק, מלחמה וכותונת פסים מרמז לאבל הצפוי. מלאכת התפירה היא מעין טקס אבלות שבסופו נולד תוצר אסתטי השובה את העין.

באמצעות החיוב שבכפתור- והחסר שבלולאה מבטאת האמנית מוטיבים של חיוב ושלילה, סוף ונצח, מאבק ושלום. מכיוון שהמוות הסופי והמוחלט הוא כשאין מי שיזכור אותך, רחלי רוגל מבקשת לשמר זכרון שהוא קולקטיבי, שהוא לאומי, לזכור את אלה שבזכותם אנו חיים כאן.

סול לנזיני