רפסודת הספרים - אביטל גבע

Attention: open in a new window. PrintE-mail

 

 

רפסודת ספרים

אביטל גבע

אוצר: אבי איפרגן

פתיחה: אוקטובר 2016

נעילה: דצמבר 2017

 

DSC 5587 Small

 

האמן אביטל גבע, פועל על קו התפר שבין אמנות לתרבות. הפעילות האמנותית מראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 ועד ימינו אופיינה בעבודות ובפעולות מושגיות ורעיוניות, בתוך מרחבים של מוזאונים או מחוצה להם. בסביבות ממסדיות של אמנות או מחוץ לממסדי אמנותיים, לעתים בסביבת קיבוצו עין-שמר. רקורד מרשים של תערוכות משתרך כשובל של מיטב התערוכות  שלו: בריכת המגבעות במוזאון תל-אביב, במוזאון חיפה, במוזאון פתח-תקוה, במוזאון ישראל ובמקומות אחרים. ספינת הדגל של פעילות זו היא החממה בביאנלה בוונציה ולאחרונה מצטרפת "רפסודת הספרים", שלוש הצבות של  מיצב "רפסודת ספרים" הוצבו עד היום. בספריה הלאומית, במוזאון פתח-תקוה וכעת במוזאון בר-דוד.

בחזית של מוזאון בר-דוד, אביטל יצר מיצב של בריכת מים עליה לוחות קלקר משיטים ספרים במימי הבריכה. ספרים מייצגים תרבות ואת רוחה ונשמתה של חברה. ההתכלות וריקבון הספרים משדרים לנו אותות ורמזים על המתרחש באופן סמוי וגלוי בחברה הישראלית. זוהי מטפורה ואולי אלגוריה צלולה כמימי הבריכה המתכערים בחלוף העתים.

ספרים מכנסים בתוכם ידע ותמונה על הישגי התרבות. הבריכה ומימיה הם מראה שמופנית אל הצופה המשתקף בתוכה והופך להיות חלק מהתופעה. הבריכה היא מראה מופנית אל החברה ומהדהדת כיליון של ספרים, אותו כיליון נושא בחובו כיליון של תרבות. התרבות נישאת על גב רפסודה אל עבר האין, אל היעדר יעד וכך נטרפת ומתנפצת אלי סלע.

ההשראה ל"רפסודת הספרים", כך מעיד אביטל גבע בטקסט שכתב על רפסודת ספרים, ואני מצטט:

"הוא שיר אפרו-אמריקאי מלפני 200 שנה. העבדים השחורים עומדים לפני נהר עמוק (המיסיסיפי, שהם מדמים לנהר הירדן) המפריד בינם לבין מולדתם. יש להם חלום. המולדת עבורם היא שחרור מעבדות. (זו הארץ המובטחת מעבר לירדן).

גם אנחנו נמצאים בימים,שבינינו לבין חלומנו- מפריד נהר עמוק. רפסודות, סלעים ובורות ביוב, עליהם ספרים. זה המצב.

בנהר בבר-עם משתקפים השמיים. העננים, צמרות העצים, הספרים והאנשים המתבוננים. ספרים שהם תרבות. ספרים מתיישנים. ספרים, הסופרים, היוצרים ... הכל מתחדש על בסיס שורשים והתפוררות, תרבות ותרבית. ריקבון יכול להיות גם מצע להתחלה.

במילות השיר: "נהר עמוק  אלוהים, מולדתי מעבר לירדן. נהר עמוק אלוהים, רוצה לחצות אותו לבוא לביתי..."                 

הנמשל : מזמן אנחנו חצינו את הנהר העמוק ואנחנו פה, בתוך הארץ המובטחת, מולדתנו. מאדים ומאבדים את החלום שהיה (לנו) ליצור פה ארץ מובטחת, ארץ היהודים, (מופת בעיני עצמנו-לא בעיני הגויים) ובלי קשר לערבים.

תרבות ותרבית ותרבויות, רקב, ריקבון, רקבובית, הומוס, גשם. אנחנו כולנו בעצם על רפסודה שנסחפת בזרם. או אולי שנחתור לאן- שהוא (הארץ המובטחת). הצילו, אלוהים, יהודים.

בנהר בבר-עם יש שמיים, גשם, צמרות עצים, ציפורים וספרים. ונהר עמור מפריד בינינו לבין חלומנו." (אביטל גבע).

 

DSC 5591 Small

 

"רפסודת הספרים" של אביטל גבע והטקסט הם פואמה כמעט אפוקליפטית למצב בו מתגלגלת הארץ הזו. הבריכה היא מראה, היא עדות, היא הכתובת על הקיר. היא השתקפות למחשבתו ורוחו של האמן על מצב ארצנו והעם היושב בה.