שדות פרומים

Attention: open in a new window. PrintE-mail

 

 

שדות פרומים

יובל עציוני

אוצר: אבי איפרגן

פתיחה: יולי 2017

סגירה: דצמבר 2017

 

DSC 6954

 

יובל מקיימת שיח מרובד ורב כיווני עם אוסף המוזיאון, שיח על אופני ייצוג של מחשבות, זיכרונות, שאלות על מקום ושייכות, על שדות ירוקים, על הקוץ והדרדר, על הבית ועל המרחבים האינסופיים של מקום וזהות. הדיאלוג בתערוכה מתקיים בין שתי שפות בארסנל האמנותי שלה. בין שפת ציור מוקפדת, מתבוננת ומעמיקת חקר על משמעות הבית  והמקום בפרספקטיבה של האור המקומי, לבין טריטוריה של הבד והשטיח המותירים עקבות של פרימות. המקום הפרום הוא אזור של הקונפליקט. הבית, השדה, הנוף ומרחבים של זיכרונות, כל אלה נצרפים לתוך מבנים מסורגים של הטקסטיל. הבית הוא גם מרחב פיזי ונפשי, שמצויר בשפת מכחול מדודה, כמעט נזירית, אבל האור המקומי נמרח על הבד במסננת. הבד כמשטח של הציור והשטיח ככיסוי של פני האדמה. המשמעויות משתרגות כשתי וערב בין החומריות של הבד לחומריות של הצבע. קיימת דיאלקטיקה בתוך גוף העבודות של עציוני, בין שפת הציור לשפת הטקסטיל. אחת מיוצגת באמצעות המכחול, הצבע והבד. השפה השנייה מיוצגת באמצעות שפת כלים רחבה: חוט רפיה, מגוון רחב של חוטים מסיבים שבונים את הבד ומקורם בטבעי ובמלאכותי. שפת הטקסטיל נוכחת בתערוכה על היבטיה הסמיוטיים והטרמינולוגיה שלה. הגריד, האלכסון והזווית הישרה הם השלד בפרקטיקה של העבודות. ישנן עבודות מבוססות על אריג, או סריג מן המוכן וכאלה שנעשו מראש.

 

התערוכה מורכבת משני חלקים. האחד יצירות מתוך אוסף המוזיאון והשני הוא גוף היצירות של עציוני, ציורים ועבודות טקסטיל. שני החלקים שלובים לתערוכה מהודקת נושא. יובל בוחרת מתוך האוסף עבודות אליהן היא מתייחסת, מגיבה, מעירה ומאירה. העמדה של עבודה לצד עבודה מציבה מרחב של שאלות. שאלות הנובעות ממפגש ויזואלי בין דימויים ובין שפות שונות של אמנים אותם בחרה לתערוכה. הדימויים הנבחרים מתוך האוסף משיקים למכלול הדימויים של עציוני ולמערך הנושאים והשאלות בהם עוסקת. הבחירה בציור של אלואיל, כרמים בשרון מ-1950אליו מגיבה עציוני במשטח צבעוני של רצועות אורך ורוחב כציור מופשט מודרניסטי. השטיח מדמה מרחבים של שדות, ברצועות של דשא סינתטי ורצועות בד בצבעי ירוק וכחול. התפירה של הרצועות נעשית באופן בולט ומדגיש את התפרים- על כך כתבה עציוני: "כמו פסי החריש, כמו צמיחת היבולים בתלמים, בשורות כל שנה". בעבודת השטיח המטולא טלאים, עציוני יוצרת תהודה לרצועות הכרמים בשרון של אריה אלואיל, ומתמודדת עם שאלות על עיבוד האדמה כהיבט לחשיבה הציונית הקושרת בין עיבוד האדמה לאחיזה בה. תפיסת הנוף והאור הארץ ישראלי נוכחים בציור של אלואיל במשיכות מכחול קצרות וכתמי צבע מאירים באור מקומי. נראה כי כתמי הצבע מרככים את האור המסנוור.

 

עציוני מוליכה אותנו בתוואי של עבודות שכל אחת מובילה אל נתיב של משמעות; העבודות הן כמו ציוני דרך בציר התובנה של הקשר בין האדם לאדמה ולמקום, בין חקלאות שמקיפה אורח חיים וחילופי עונות השנה ובין טבע לתרבות. בעבודת רקמה מולבנת, מחסירה את הפרחים, הגבעול, העלים וקו מתאר והם נרקמים מחדש בחוט שחור, כדי לשמור על גבולות החיתוך של הבד ולהגדיר את ההעדר. הפרחים הנעדרים ורק חלקם שנותרו מעצימים תחושה של זיכרון שנטשטש ונעלם, או היופי החולף ומתפוגג עם הזמן.

 

 DSC 1564

 

שלוש עבודות בתערוכה מוליכות זיכרונות ולהן קשר משולש לאמנית. הסב, האם והאב. העבודה בתצורה שלה  מאזכרת מעיל לבד חום, מתייחסת לסבא משה בר-דוד, שעלה ארצה במעילי הלבד עם הופעה אירופאית של אז, מעילים שהוחלפו עד מהרה לחזות ישראלית בצבעי החאקי שתאמו את רוח התקופה. המבנה של מעיל הלבד עשוי מיחידות, שבצורת החיבור ביניהם מאזכרות אסתטיקה של הפשטה פלסטית. חוט התפירה הבהיר בולט על הרקע החום כהה כמו קו של רישום. תנועת מטוטלת זו בין קו של ציור לחוט הרושם קו בתפירה, היא רציונל מוביל בכל העבודות, ששפת החומר שלהן טקסטיל. טריפטיכון לבן, לצד ציור של אריה ארוך "זוג ליד הירקון", כמו נושא במובלע שילוש כלשהוא, או סימן לצלב ממסורת הטריפטיכונים של איקונות. הוא עשוי משלושה חלקי מגבת ומסומן במספר קיבוצי, המציין את הוותק של חבר בקיבוץ. סימון היררכי לכאורה. המרקם של המגבת הוא עיטור של פרחים לבנים. זו מגבת שהורטבה במים, בה נהגה אימה של יובל לעטוף פרחים כדי לשמרם רעננים, ולהביאם בביקוריה אצל ביתה. מה שנותר מאותה מגבת עבר טרנספורמציה. המגבת הולבנה בג'סו לבן. בפעולה זו המרקם הפך לתבליט של פרחים לבנים שהוקפאו והשתמרו, כמו זיכרון שנחרט בנצח ומותיר עקבות של השימוש של אותה מגבת, ונושא איתו עקבות של רגש אימהי. העבודה השלישית היא מבנה קלאסי של ציור, אלא שהוא עשוי ממגוון סריגים. משטח ריבועי אפור במרכזו ריבוע לבן של ג'סו מדגיש את טקסטורת הסריג בצורות אלכסוניות נשנות. מהדהד את הריבוע הלבן של קזימיר מלביץ, השוליים כמו מסגרת של ציור. אלא שהשוליים עשויים משאריות של גרבי פועלים אפורות של חברה צרפתיתD.B  אותם הביאה מתנה לאביה מפריז.

 

תקופת הנעורים בקיבוץ והמתנדבים שבאו עם הג'ינסים הכחולים של levi's והביאו אתם תרבות נעורים ברוח תקופת הביט, הותירו מיתולוגית נעורים ססגונית, שיובל מקיימת שיח מרובד ורב כיווני עם אוסף המוזיאון, שיח על אופני ייצוג של מחשבות, זיכרונות, שאלות על מקום ושייכות, על שדות ירוקים, על הקוץ והדרדר, על הבית ועל המרחבים האינסופיים של מקום וזהות. הדיאלוג בתערוכה מתקיים בין שתי שפות בארסנל האמנותי שלה. בין שפת ציור מוקפדת, מתבוננת ומעמיקת חקר על משמעות הבית  והמקום בפרספקטיבה של האור המקומי, לבין טריטוריה של הבד והשטיח המותירים עקבות של פרימות. המקום הפרום הוא אזור של הקונפליקט. הבית, השדה, הנוף ומרחבים של זיכרונות, כל אלה נצרפים לתוך מבנים מסורגים של הטקסטיל. הבית הוא גם מרחב פיזי ונפשי, שמצויר בשפת מכחול מדודה, כמעט נזירית, אבל האור המקומי נמרח על הבד במסננת. הבד כמשטח של הציור והשטיח ככיסוי של פני האדמה. המשמעויות משתרגות כשתי וערב בין החומריות של הבד לחומריות של הצבע. קיימת דיאלקטיקה בתוך גוף העבודות של עציוני, בין שפת הציור לשפת הטקסטיל. אחת מיוצגת באמצעות המכחול, הצבע והבד. השפה השנייה מיוצגת באמצעות שפת כלים רחבה: חוט רפיה, מגוון רחב של חוטים מסיבים שבונים את הבד ומקורם בטבעי ובמלאכותי. שפת הטקסטיל נוכחת בתערוכה על היבטיה הסמיוטיים והטרמינולוגיה שלה. הגריד, האלכסון והזווית הישרה הם השלד בפרקטיקה של העבודות. ישנן עבודות מבוססות על אריג, או סריג מן המוכן וכאלה שנעשו מראש.

 

התערוכה מורכבת משני חלקים. האחד יצירות מתוך אוסף המוזיאון והשני הוא גוף היצירות של עציוני, ציורים ועבודות טקסטיל. שני החלקים שלובים לתערוכה מהודקת נושא. יובל בוחרת מתוך האוסף עבודות אליהן היא מתייחסת, מגיבה, מעירה ומאירה. העמדה של עבודה לצד עבודה מציבה מרחב של שאלות. שאלות הנובעות ממפגש ויזואלי בין דימויים ובין שפות שונות של אמנים אותם בחרה לתערוכה. הדימויים הנבחרים מתוך האוסף משיקים למכלול הדימויים של עציוני ולמערך הנושאים והשאלות בהם עוסקת. הבחירה בציור של אלואיל, כרמים בשרון מ-1950אליו מגיבה עציוני במשטח צבעוני של רצועות אורך ורוחב כציור מופשט מודרניסטי. השטיח מדמה מרחבים של שדות, ברצועות של דשא סינתטי ורצועות בד בצבעי ירוק וכחול. התפירה של הרצועות נעשית באופן בולט ומדגיש את התפרים- על כך כתבה עציוני: "כמו פסי החריש, כמו צמיחת היבולים בתלמים, בשורות כל שנה". בעבודת השטיח המטולא טלאים, עציוני יוצרת תהודה לרצועות הכרמים בשרון של אריה אלואיל, ומתמודדת עם שאלות על עיבוד האדמה כהיבט לחשיבה הציונית הקושרת בין עיבוד האדמה לאחיזה בה. תפיסת הנוף והאור הארץ ישראלי נוכחים בציור של אלואיל במשיכות מכחול קצרות וכתמי צבע מאירים באור מקומי. נראה כי כתמי הצבע מרככים את האור המסנוור.

 

DSC 1572

 

 

עציוני מוליכה אותנו בתוואי של עבודות שכל אחת מובילה אל נתיב של משמעות; העבודות הן כמו ציוני דרך בציר התובנה של הקשר בין האדם לאדמה ולמקום, בין חקלאות שמקיפה אורח חיים וחילופי עונות השנה ובין טבע לתרבות. בעבודת רקמה מולבנת, מחסירה את הפרחים, הגבעול, העלים וקו מתאר והם נרקמים מחדש בחוט שחור, כדי לשמור על גבולות החיתוך של הבד ולהגדיר את ההעדר. הפרחים הנעדרים ורק חלקם שנותרו מעצימים תחושה של זיכרון שנטשטש ונעלם, או היופי החולף ומתפוגג עם הזמן.

 

שלוש עבודות בתערוכה מוליכות זיכרונות ולהן קשר משולש לאמנית. הסב, האם והאב. העבודה בתצורה שלה  מאזכרת מעיל לבד חום, מתייחסת לסבא משה בר-דוד, שעלה ארצה במעילי הלבד עם הופעה אירופאית של אז, מעילים שהוחלפו עד מהרה לחזות ישראלית בצבעי החאקי שתאמו את רוח התקופה. המבנה של מעיל הלבד עשוי מיחידות, שבצורת החיבור ביניהם מאזכרות אסתטיקה של הפשטה פלסטית. חוט התפירה הבהיר בולט על הרקע החום כהה כמו קו של רישום. תנועת מטוטלת זו בין קו של ציור לחוט הרושם קו בתפירה, היא רציונל מוביל בכל העבודות, ששפת החומר שלהן טקסטיל. טריפטיכון לבן, לצד ציור של אריה ארוך "זוג ליד הירקון", כמו נושא במובלע שילוש כלשהוא, או סימן לצלב ממסורת הטריפטיכונים של איקונות. הוא עשוי משלושה חלקי מגבת ומסומן במספר קיבוצי, המציין את הוותק של חבר בקיבוץ. סימון היררכי לכאורה. המרקם של המגבת הוא עיטור של פרחים לבנים. זו מגבת שהורטבה במים, בה נהגה אימה של יובל לעטוף פרחים כדי לשמרם רעננים, ולהביאם בביקוריה אצל ביתה. מה שנותר מאותה מגבת עבר טרנספורמציה. המגבת הולבנה בג'סו לבן. בפעולה זו המרקם הפך לתבליט של פרחים לבנים שהוקפאו והשתמרו, כמו זיכרון שנחרט בנצח ומותיר עקבות של השימוש של אותה מגבת, ונושא איתו עקבות של רגש אימהי. העבודה השלישית היא מבנה קלאסי של ציור, אלא שהוא עשוי ממגוון סריגים. משטח ריבועי אפור במרכזו ריבוע לבן של ג'סו מדגיש את טקסטורת הסריג בצורות אלכסוניות נשנות. מהדהד את הריבוע הלבן של קזימיר מלביץ, השוליים כמו מסגרת של ציור. אלא שהשוליים עשויים משאריות של גרבי פועלים אפורות של חברה צרפתיתD.B  אותם הביאה מתנה לאביה מפריז.

 

DSC 1561

 

תקופת הנעורים בקיבוץ והמתנדבים שבאו עם הג'ינסים הכחולים של levi's והביאו אתם תרבות נעורים ברוח תקופת הביט, הותירו מיתולוגית נעורים ססגונית, שהסממן שלה היה הג'ינס הכחול. הג'ינס הופך לשדה של הפשטה מודרנית ועובר תהליך של בנייה מחדש על חורבות הטלאים שלו. הוא מולבן ונתפר בקו רישומי לצד עבודת הג'ינס ציור של אסיה לוקין, נוף של הצד התעשייתי מאחורי הקלעים של הסביבה הקיבוצית. ציור כבד שלא חס על המראה הנגלה מההתבוננות.

כך התערוכה מוליכה את הצופה לאורך דיאלוג ארוך ומעובה משמעויות לצד מפגשים מינוריים בין העבודות.הסממן שלה היה הג'ינס הכחול. הג'ינס הופך לשדה של הפשטה מודרנית ועובר תהליך של בנייה מחדש על חורבות הטלאים שלו. הוא מולבן ונתפר בקו רישומי לצד עבודת הג'ינס ציור של אסיה לוקין, נוף של הצד התעשייתי מאחורי הקלעים של הסביבה הקיבוצית. ציור כבד שלא חס על המראה הנגלה מההתבוננות.

כך התערוכה מוליכה את הצופה לאורך דיאלוג ארוך ומעובה משמעויות לצד מפגשים מינוריים בין העבודות.