חופה שחורה, קדיש לילד שלא נולד

Attention: open in a new window. PrintE-mail

עבודותיו של בלו סימיון פיינרו 
פתיחה: 21/04/2007 נעילה: 07/07/2007
 
עבודת האמן
הקושי להתמודד נפשית וחזותית או בכל דרך שהיא עם אסונות וזוועות השואה באה לידי ביטוי בדברי הסופר אהרון אפלפלד: "השואה שייכת לאותו טיפוס של אירועים עצומים, הכופים על הפרט שתיקה. כל היגוי, כל אמירה, כל תשובה, חסרי ערך ולעתים מגוחכים."

אמנים רבים שניסו להתמודד, במרחק של זמן מתקופת האירועים, עם נושא השואה, התמקדו בנושא הזיכרון תוך התייחסות בצורה עקיפה למאורעות השואה. אחרים מתמקדים בנושאים של חרדות קיומיות ומשלבים בעבודותיהם חרדה משואה גרעינית, אקולוגית, מלחמת העולם השנייה והנאצים.

עבודותיו של בלו סימיון פיינרו בתערוכה זו "חופה שחורה, קדיש לילד שלא נולד", מנסות לבדוק, להציע, לפתוח דיון בנושא השכול והזיכרון, מבלי לנסות לתת תשובות ולעתים משאירות את הצופה בהן עם תהיותיו על כנן.
 
בלו-סימיון פיינרו, יליד רומניה עלה לישראל ב- 1973. אחרי שרכש השכלה אמנותית באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת שיקגו, השתלם באקדמיה "דומוס" שבמילאנו ובאקדמיה המלכותית לאמנויות בבריסל. הוא אמן עכשווי - רב תחומי ועבודותיו סובבות סביב ההיסטוריה והמורשת היהודית והישראלית. הוא יוצר דיאלוג עם התרבות החזותית היהודית, עם מקורות במקרא, במדרש, בקבלה ובספרות העברית החדשה. הוא גם מחפש דו שיח ומעורבות חברתית דרך תחושת הישראליות, המקום, הרחוב והבית.

שם התערוכה "חופה שחורה – קדיש לילד שלא נולד" מושפע מסיפורו של שי עגנון "חופה שחורה" שהפך יותר מאוחר ל"חופת דודים". במרכז הסיפור עומד יוחנן, שומר בית הקברות בעיירה, החיי בעולם הזוי מלא מוות ושכול. יוחנן מתאהב בנערה, בתו של בעל חנות מכולת, ושמה צילה. כעבור זמן צילה נופלת למשכב והיא מתה. באחד הלילות היא קמה מקברה ויוצאת עם יוחנן לשוטט בעיירה.

בחזרתם אל בית הקברות יוחנן נושא אתו את מוטות החופה וצילה גוררת אותו אל קברה "ויהי בבואם אל בית הקברות ותצאנה כל הנערות לקראתה במחולות ותאמרנה, אי מזה באת ואנה הלכת צילה? הנה באנו אל קברך ולא מצאנוך, ותיתן צילה את אצבעה על פיה ותאמר, אל תגד להן יוחנן. ויהי כראותן את החופה אשר בידו ותאמרנה, הביא יוחנן החופה לקחת את צילה לו לאישה. ותצאנה כל הבתולות אחריהם בשירים ובמחולות עד כי נעו המצבות". (מתוך על כפות המנעול עמ’ תמה). בבוקר עובדי בית הקברות מוצאים את גופת יוחנן שוכבת על קברה של צילה. חופה שחורה - קדיש לילד שלא נולד

בתערוכה זו בלו-סמיון פיינרו מקפיא רגע מתוך מחזור החיים של אדם – טקס הכלולות, טקס נישואין שלעולם לא יתממש ולא יביא עמו צאצאים, דרכו יוצר האמן עולם רווי מטאפורות והקשרים המביאים את הצופה למחשבה ותהייה.

במרכז התערוכה עומדת שמלת כלה, משתלשלת מלמעלה בין שמים וארץ, לבנה אוורירית ומוארת באור יקרות ומשדרת מצד אחד תשוקה ונעורים ומצד שני לובן וטוהר התכריכים. מתחתיה מקרר שכוב מלא באדמה ספק ארון קודש, ספק ארון קבורה, וליד המקרר, על הרצפה, נעלי החתן. כל זאת ביטוי לניגודים הבלתי ניתנים לניתוק בין האלוהי והנשגב לבין הארצי והמציאותי, בין מעמד של קדושה לבין מעמד של חול וטומאה, מעמד המקדש ומטמא את עולמו של האדם, של הצופה. הדממה והעוצמה המשודרות מסצנה זאת, הופכות אותה לבסיס שממנו מתפתחת התערוכה כולה - בגדי נשים משומשים מפורקים ותפורים שוב בהרכבים בלתי אפשריים, חסרי גוף מרחפים ומחוללים בחלל.


בצד, קיר בו משובצים עלי כותרת של ורדים אדומים, מצבת זיכרון או קיר לנידונים למוות, שי אחרון להולך בדרכו האחרונה או מחווה למי שמונח מתחת לאבן הקפואה.

תערוכה זו של בלו סימיון פיינרו מזמינה את הצופה בה לריחוף בחלל ובזמן שבין עולמות הזויים בלתי מובנים ולא הגיוניים לבין עולמות המחוברים להיסטוריה, לזיכרון הקולקטיבי ולמציאות.