הילדה עם הבובה

Attention: open in a new window. PrintE-mail

יצירתו של אלכסנדר בוגן אלכסנדר בוגן - דיוקן עצמי
אוצר: עדי בן-חורין
פתיחה: 16/04/2005 נעילה: 28/05/2005

כאומן העומד מול פלאי הטבע – הנוף המרהיב והאדם, אני מפנים בתוכי את העושר הצבעוני ואת הרבגוניות של הצורה.

המפגש הזה מצא את ביטויו על פני האטיודים (ציורים קטנים על קרטון או בד), הקנה לי אושר מרתק ביותר.

בתקופה הקיץ שבין השנים 1992-1967 היינו יוצאים מתל-אביב אשתי רחל, בננו מיכאל ואני לבית הקיץ שלנו בצפת.שם יחד עם הצייר רוזנטליס, נהגנו לשוטט בין סמטאות העיר העתיקה – עיר הסתרים, הניצבת מול הר מירון האגדי ומציירים ללא הפסקה, עד שקיעת החמה.

המסכת הציורית הזו נמשכה גם בנמל תל-אביב הישן, ביפו העתיקה, בטבריה, בעכו ובפינות הנוף השונות בארץ.

את האטיודים אחסנתי במגירות הסטודיו שלי ומעולם לא חזרתי אליהם לשם העברתם לבדים גדולים.

רצוני היה לשמור את החופש המוחלט והבלתי מוגבל של יצירתי ובמפגש הזה, הייתי חוזר ושולף ממאגר החלומות הויזואלי שלי, שראשיתם במגע הבלתי אמצעי עם הטבע. היה נדמה לי שאני יוצר מציאות אמנותית חדשה, באמצעות הצבע והקומפוזיציה.

בעבר, כאשר העננים השחורים כיסו את שמי אירופה, הנצחתי את המציאות הטרגית-הרואית ברישומים - עדות אותנטית ואסתטית כאחד.

עם עלייתי ארצה בשנת 1951, המשכתי את עבודתי בסגנון ריאליסטי-חוויתי, בנוף המרשים והשמים הכחולים של המזרח התיכון. את יצירותיי הצגתי במוזיאון תל-אביב.

המפגש עם האמנות האבסטרקטית הלירית בישראל (בשנים 1970-1950) היה עבורי כעין גילוי של "אופקים חדשים". המעבר מהתפיסה הריאליסטית לנון-פיגורטיבית היה הדרגתי. ההתאקלמות הייתה מלווה במאבקים והיסוסים. מהריאליזם, עברתי לסגנון סמי-אבסטרקטי ולבסוף לאבסטרקט טהור. בעבודתי לא הסתפקתי באור הבוהק והשמים הכחולים של הנוף. היה לי צורך רוחני לבטא איזשהו מסר אנושי רוחני או אוניברסלי. לא יכולתי להיות אדיש נוכח המתרחש בעולם העכשווי. בציורי ובפסלי, ראיתי אמצעי להגיב על רציחות-עם מחד ועל ערך הומני ואמונה באדם באשר הוא מאידך. האירועים הטראגיים באירופה, באפריקה ובמקומות נוספים בעולם, גרמו לי לאסוציאציות של העבר האפל ממלחמת העולם השנייה.

עקב הטראומה שהייתה חבויה בתוכי שנים רבות, ציירתי סידרה של בדים על נושא האקולוגיה: כתמים שחורים פטרו-דולרים מכסים את פני האוקיינוס ומשמידים עולם נפלא של צמחים ובעלי חיים בעמקי הים. זה גם ביטא זעקה נגד השמדת העם והטבע.
לא חתמתי על סגנון כל שהוא. הייתה לי קירבה לאבסטרקט הישראלי, לג’קסון פולאק ולראושנברג האמריקאים, מבלי לוותר על הצבעוניות המרשימה של מאטיס. הערכתי את פיקסו לא רק בשל יצירותיו המרשימות, אלא בין היתר, בשל הנון-קונפורמיזם שלו, שלא התחשב בסגנון האופנתי ששלט באותה תקופה בפריס.

בעומדי מול הבד הלבן, אני מתחיל את המאבק על הצבע, המבנה והקצב ללא תכנון מוקדם ומבלי לדעת מה תהייה התוצאה הסופית. בשנים של אופוריה וחוויה מקסמי הטבע, ציירתי דיוקנאות, פורטרטים של ידידים, אומנים אנשי ציבור ואנשים מהשורה כמו פועלים, סוחרים בשוק וכיו"ב.

הבד הלבן הוא המרחב ללא הגבולות. אני מתחיל בתנופה ובמשיכות עזות של המכחול. באמצעות השפכטל וכלים נוספים, אני מנסה להשיג טקסטורה עשירה ורבגונית על הבד. האמוציות ביצירה מלוות בקונספציה האומנותית והניסיון המקצועי שלי.
אבל...אליה וקוץ בה. אני משלם מחיר יקר על הספונטניות וחוסר התכנון המוקדם.

המאבק על הבד מתחיל בחיפושים אחר הכתם הצבעוני והתאמות לסביבתו הציורית. כמו במוסיקה, האומן בודק את הצליל הנכון בהקשר למרחב ההרמוני, אך לא תמיד הניסיון הראשון מצליח, ואז אני מחפש צליל אחר ומכסה את הכתם המבוקש בשכבות צבע נוספות, מנסה שוב ושוב עד שאני מוצא את הצליל הנכון. אך מאבק זה מלווה בעייפות החומר. הבד מפסיק לנשום ומאבד את השקיפות שלו, את הראשוניות והטריות - דבר שמאכזב אותי ביותר. תופעות אלה מתייחסות לציורי שמן.

באקוורל, בגואש ובאקריל, אני מוצא את הצלילים הנכונים ואת השקיפות הנפלאה שלהם, כבר בהנחה הצבע הראשונה.
גם ברישום אני מרגיש משוחרר ואני "רוקד" בביטחון על פני הנייר, ללא מאמץ מרובה.

בפיסול אני משתמש ברישום מוקדם לשם עיצוב המבנה, החומרים והתכנים.
הדבר מתבטא בעיקר בפרויקטים של פיסול מונומנטלי, אנדרטאות ובחומרים כגון אבן, ברזל וזכוכית.
בפיסול עכשווי, אני משתמש בסמלים ואמירות לשם ביטוי רעיוני.
כך יצרתי את האנדרטה שלי על נושא השואה והמרי: "החומה" ו"לוחמי השריון".

"הילדה עם הבובה" (מתוך דבריו של אוצר התערוכה, עדי בן-חורין)

ילדה אוחזת במין בנאליות בובה, אולי זכר מילדה אחרת שהיא פעם הייתה. לא בוכה. הוריה כבר נלקחו, והפרטיזן בוגן לא יכול לעזור, הוא רושם.
אמנים רבים יגדירו את האמנות כצורך, כדבר שאתה מחויב לעשות ולא משנה מה יגידו, מה המצב הכלכלי או האם התחילה מלחמת עולם. גם אז היה הצורך לעשות אומנות, לרשום, לצייר כצורך ממשי, כמו אוויר לנשימה.
אלכסנדר בוגן הוא אחד המעטים שהצורך לעשות אמנות לא הייתה שאלה בעבורו; העיפרון והרובה היוו שניהם נשק נגד השיגעון והרוע.
בו בזמן שעבדתי על תערוכתו של אלכסנדר בוגן, נפגשתי בתחום אחר עם הרעיון של הבנאליות של הטוב, אותה בנאליות שאצל בוגן נמצאת גם באיש המוכן לסכן את חייו על-מנת להציל אנשים ובאמן ששום רוע לא יקטע את הצורך בעשיית אמנות.