נופים צרובים - טל אורות הכהן

Attention: open in a new window. PrintE-mail

 

 

נופים צרובים

טל אורות הכהן

אוצר: אבי איפרגן 

פתיחה: ינואר 2017

סגירה: מרץ 2017

 

 

46x41.5

 

 

טל אורות בוגרת של המכון לאמנויות תל-חי, וזו לה תערוכת ביכורים ופסיעה ראשונה בשדה. שדה שתובע עמדה, משמעות ואולי מעט התרסה כלפי שפת האמנות השוקעת לשגרה בטוחה ושבעת נחת.

הציורים של טל אורות נולדו מתוך קונפליקט פנימי כן, עמוק ומתחבט. הנופים אליהם נשואות עיניה וחפצה במגע ממשי של כף רגליה נותרים כמראות של מרחבים לא מושגים, וכמושא להתבוננות מהורהרת. לראות ולא להלך בהם, להתבונן ולא לבוא בם. דומה למקרה משה על הר נבו נושא את עיניו לארץ המובטחת ואליה לא יבוא.

המבט העורג והמתבונן של טל אורות הינו מתוך ההתנחלות והיישוב עתניאל, השוכן בדרום הר חברון בין שתי הערים הפלסטיניות דהרייה ויטא. טל אורות גדלה בעתניאל ואל תוך הנופים וסביבתם אותם היא מציירת מתוך התבוננות בתמונות דיגיטליות של פלאפון ולא דרך התבוננות ישירה בתוך הנוף. המסנן הדיגיטלי הופך למסנן רגשי, מאפשר התבוננות מרוחקת, מהורהרת על מקום פיסי ומקומו הנפשי, שנתפס כנראות מיוצגת בציורי שמן על עץ.

טל אורות שואלת דרך הציור שאלות על "היותנו שם", על הדרך המטרידה שיש לה תפקיד פרקטי להוביל אותה לביתה אל בין הקירות הבטוחים של הבית, על המרחב שאמורה להכיר אותו דרך הרגליים ונותר מרחב התבוננות והיכרות דרך העיניים.

את "המרחב האסור" להגדרתה, טל אורות מנסחת בשפת הציור, על ידי פירוק הפרופורציות המקובלות של תמונת נוף, שני שליש מרחבי הנוף ושליש שמיים. היא מצמצמת את קו האופק ומרחיבה את שטח האדמה ולעתים מצמצמת את הנוף והמרחב ומרחיבה את גודל השמיים. הגדלת שטח השמיים בציור הוא המרחב הממשי ללא גבולות בו היא יכולה לגעת באמצעות המחשבה.

הטקסט של טל אורות לתערוכה בתל-חי:

האמנות שלי חוזרת שוב ושוב לבית בו גדלתי. בית שהוא לא ארבע קירות, אלא כל המרחב הסובב אותו, שתמיד נמצא שם ותמיד מטריד בהיותו. העיסוק בנושא הזה, בבית שלי, מעורר בי חוסר נוחות-הוא מערער ולא נותן מנוחה, ובכל זאת אין לי מפלט ודרך לברוח ממנו.

 

122x81.5

 

בתחילת התהליך ציירתי את הדרך הביתה, הדרך המטרידה הזו שלא נגמרת שאי אפשר לסטות ממנה לרגע ולא לעצור בצידה, שיש לה מטרה ברורה והיא להגיע הביתה- לארבעת הקירות הבטוחים. ציירתי את הדרך שוב ושוב, באובססיביות, עד  שפתאום הדרך נפתחה לי והבנתי שאולי זו ההזדמנות שלי לעצור בדרך ולטייל במרחב האסור. במרחב שאמור להיות כל כך מוכר לי דרך הרגליים, אך הוא מוכר לי רק דרך העיניים. התרפקתי על ההזדמנות, על הצוהר שנפתח לכאורה, אלא שהמרחב האסור עבורי נותר נוף שניתן לראותו בלבד. אני מתבוננת אליו, מנסה לחדור אליו במבט, לגעת, אך לא יכולה לחוש אותו. הוא ממשיך בשלו, הוא אינו המרחב שלי, הוא לא מאפשר לי לנוע בו. הוא נותר מאחורי הצוהר, רחוק, מאפשר רק לצפות בו.

באמצעות הציור אני שואלת שאלות על המקום, על הזמן ועל היותנו שם. על היחס בין השמים לאדמה. שואלת בצבע, בצורה, בבסיס לעבודה. בשלב מסוים עזבתי את האדמה. ציירתי שמים- מקום מפלט- ללא גבולות- אבל במהלך העבודה הבנתי שזהו רק רגע- אני לא באמת יכולה לברוח מהעימות עם הגבולות. אני נעה בתוך המרחב הזה הנוכח, הקיים, המציאותי, לבין זה ההזייתי, החולם הרוצה להיות סתם כך- בפשטות, בשלום.