"מברלין לירושלים"

Attention: open in a new window. PrintE-mail

17.12.2005-17.6.2006

לאחרונה עלתה לתודעה הישראלית הקהילה היהודית של יוצאי גרמניה. זאת קהילה שתרמה רבות לתרבות בעולם ובארץ והוציאה מתוכה אנשי רוח, מדענים, פילוסופים, סופרים ואמנים. למרות עובדה זו, עקב קשיי הסתגלות, פעילותם ותרומתם החשובה של ה"יקים" שעלו לארץ לפני מלחמת העולם ומיד עם עליית המשטר הנאצי, נדחקו במידה מסוימת אל שולי העשייה החלוצית והארצישראלית. בתערוכה זו, המחולקת לשניים ומוצגות בה יצירות מאוסף "מוזיאון בר דוד", קיים ניסיון צנוע להעלות מחדש לסדר היום האמנותי את יצירתם של האמנים היהודים שנולדו, למדו ופעלו בגרמניה ובארץ.

חתך ראשון הוא, אמנים יהודים שחיו בגרמניה מתקופת האמנציפציה ועד עליית המשטר הנאצי ואילו קבוצה שנייה הינה של אמנים שלמדו בגרמניה, עלו ארצה, פעלו בה, ומצאו את דרכם הייחודית באמנות הישראלית. תקופת האמנציפציה בגרמניה הייתה תקופה של פריחה לאמנים יהודים והם זכו לכבוד, פרסום ומעמד בקרב הקהילה הגרמנית. אולם הייתה זו גם תקופה של התבוללות. יהודים רבים שינו את שמותיהם היהודיים ואף המירו את דתם.

האמנים היהודים בגרמניה השתייכו לכל זרמי האמנות והסגנונות, החל ממוריץ (דניאל) אופנהיים (1882-1801) שסגנונו הינו אקדמי ועסק רבות בהווי היהודי ובציור דיוקנאות של אישים מהמעמד הגבוה, דרך מקס ליברמן (1935-1847) ולסר אורי (1931-1861) שנחשבים לשניים מגדולי האימפרסיוניזם הגרמני וארנסט אופלר (1929-1867), שהשפיע רבות על האמנים שעלו לארץ, כמו הרמן שטרוק, שטיינהרדט , שוורין ואחרים.

הזרם האכספרסיוניסטי בגרמניה מצא דרכים וכיוונים שונים מאשר האכספרסיוניזם הצרפתי. זרם זה היה ביקורתי ותוקפני ואף הוחרם על ידי השילטון הנאצי. אליו ניתן לשייך אמנים יהודים כמו גרט וולהיים (1984- 1975), לודוויג מאיידנר (1966-1884), מקס אופנהיימר (מאפ) (1885- 1954) ואחרים שנעו בין הזרמים או בחרו לעצמם סגנון אישי.

בהשפעת הזרם האכספרסיוניסטי בגרמניה, שאחד מדרכי הביטוי שלו היה הגרפיקה, (רישום, חיתוך עץ, ליתוגרפיה ותחריט), מרבית האמנים היהודים השתמשו באמצעי זה ביצירתם.
ציירים כמו הרמן שטרוק, (1944-1871) יעקב שטיינהרדט (1968-1887) ויוסף בודקו (1940-1880), שעלו לארץ בתחילת המאה ה-20, בחרו בגרפיקה כאחת מטכניקות העבודה שלהם ויצרו בשיטה זו מאות עבודות.

ביולי 1933 עלה בגרמניה השלטון הנאצי ובין השנים 1933 עד 1940 גבר זרם העלייה הגרמנית לארץ ועימו הגיעו אמנים רבים, כמו שלום סבא, ערי גלאס, הפסל רודי להמן, לודוויג שוורין, ליאו רוט, מאיר בן אורי ואחרים אשר להם מוקדש חלקו הארצישראלי של התערוכה.
בתוך המולת הזרמים החדשים: המודרניזם והפוסט מודרניזם, המיצגים והמיצבים, אמנות הוידיאו ו"הרדי מייד" ומתוך העובדה שהעולם הפך "כפר גלובלי", הנהייה אחרי החידוש, החדשני והעכשווי, היא המכתיבה את הקו לאמנות בעולם וגם בישראל. קיימת הרגשה שהציור הטהור הלך ודעך ועימו נמוגו במידה רבה ההתבוננות העמוקה, ההומניזם והענווה שליוו את האמנים המוצגים בתערוכה זו.

התערוכה, שרובה מאוסף המוזיאון, מהווה מחווה וזיכרון לאמנים אשר במאות הקודמות תפסו מקום חשוב בקרב החברה בגרמניה. רבים מתלמידיהם הפכו לאמנים מוכרים בארץ וביחד הם היוו גורם חשוב לשגשוגן של האמנות והתרבות בראשית התהוותן בארץ ישראל.