נשים וגברים מאוסף המוזיאון

לתשומת לבך, יש לפתוח חלון חדש. הדפסהדואר אלקטרוני

 

 

נשים וגברים מאוסף המוזאון - בהשתתפות אורי קצנשטיין ושי עיד-אלוני

אוצר: אבי איפרגן

פתיחה: נובמבר 2016

נעילה: אפריל 2017

 

 

 

התערוכה מפגישה את הצופה עם ייצוגים של נשים וגברים מנקודת מבטם של אמנים גברים משתי המאות הקודמות. להוציא שני ציורים אחד של הציירת רות שלוס, ואחד של הציירת סטלה זאק.

רבות נכתב אודות הייצוג של האישה באמנות באמצעות המבט הגברי של האמן/ גבר. אולם, מראשית שנות השבעים של המאה ה-20 עם כניסתן של נשים אמניות והתבססותן כשוות בין שווים, השיח משתנה ומקבל זוויות ראייה חדשות, אותנטיות ומעניינות לגבי הופעתה ונוכחותה של האישה בתרבות ובשדה השיח. היו כמובן, הופעות בודדות של נשים חלוצות, כמו של  ארטימיסיה ג'נטליסקי, ציירת מחוננת מהמאה ה-17, אשר העזה לבטא בציוריה רמזים לאונס שחוותה. פרידה קאלו, משקפת את הכאב הנפשי על היעדר היכולת ללדת. אווה הסה, בין חבורת אמנים גברים מינימליסטים בשנות ה-60 של המאה ה-20, החדירה לתוך הפיסול הגיאומטרי לחלוחית נשית וארוטיקה. נושאים נשיים, יכולים לקבל ייצוג מהימן רק על ידי נשים והיבטים בולטים לכך אנו רואים בשדה האמנות העכשווי של המאה ה-21.

DSC 4901 Small

האוסף של משה וטובה בר-דוד פותח לפנינו מניפה מגוונת של הזרמים הבולטים באמנות, מראשית המאה ה-19 ועד סוף המאה ה-20. האמנים ציירו ברוח תקופתם וברוח הז'אנרים של תקופתם. מירב האמנים בתערוכה החלו את צעדיהם באימפרסיוניזם ובהמשך הושפעו ממגמות פוסט-אימפרסיוניסטיות. המאפיין את הציור של אמנים אלו, שייבאו את ההשפעות האירופיות לשדה המקומי של האמנות, הוא חיבורים מגוונים. למשל, אקספרסיוניזם עם קוביזם (ארתור קולניק ואברהם נתון), סימבוליזם ופרימיטיביזם (רוברט גנין), סימבוליזם (שמואל שלזינגר), קוביזם אנליטי (אביגדור סטיימצקי), כאלה חיבורים נמצא בציורים בתערוכה. המגמה הבולטת בתערוכה היא הסגנון האקספרסיוניסטי, ונציגיו הם: וולהיים גרט, מרדכי ארדון, ארתור קולניק ומשה טמיר, תלמידו של ארדון. משה מוקדי ויעקב וכסלר בשני ציורים משקפים את ההשפעה של ז'ורז' רואו על האמנות הישראלית. רואו שחרר את הציור לכיוון קדם-אקספרסיוניסטי עם סימבוליזם דתי ורוחני. הקו התוחם את הדמות במשיכות מכחול שחורות וחדות של  ז'ורז' רואו, מנכיח זיכרון של קווי העופרת בויטראז'ים הכנסייתיים. צירוף של שלושה אמנים מציירים נושא דומה; נערה עם פרח: וולהיים גרט, משה ברנשטיין ומשה טמיר, כל אחד בדרכו וסגנונו והמסננת המשותפת היא הסגנון האקספרסיוניסטי (ציור הבעתי עם השלכת רגשות האמן על נושא ציורו). כלום זהו מפגש מקרי בתערוכה באוסף, או כוונה מוצפנת של האספן ואולי רוח הזמן של שנות ה-50 יצר אותן.

יעקב וכסלר מופיע בשני סגנונות: בציור דמות בהשפעה של ז'ורז' רואו ובציור אחר בהשפעה קוביסטית. תופעה זו אפיינה את תהליך התעצבותו של אמן וסגנונו בשנות ה-50. האוסף מעיד על ראייה רחבה, עומק והבנה של האספן משה בר-דוד את התמורות שהתחוללו באמנות הישראלית מימי בצלאל של בוריס שץ ועד שנות הש-70 של המאה ה-20. האוסף מזמן לנו בתערוכה זו הצצה אל פסיפס צבעוני תרתי משמע של האמנות הישראלית: בצלאל המוקדם של בוריס שץ שייצג את המגמה האוטופיסטית, אותו אידיאליזם, שהתעלם מהמגמות האמנותיות של ראשית המאה ה-20 (1926 -1906) וניסה לתאר את היהודי ברוח האבות הקדמונים, דוגמת סדרת ציורי התנ"ך של אבל פאן. המגמה "הארצ-ישראלית", שמרדה בבצלאל והנציגים המובהקים שלה בתערוכה הם מנחם שמי ושמואל שלזינגר. הקבוצה, שמרדה בבצלאל פנתה לתיאור היהודי העברי והתנכרה לכל מה שמייצג גלותיות בעיניה. שמואל בונה נציג של הסימבוליזם הלאומי, הרבה לצייר נושאים תנ"כיים ובכך לסמל גורלה של אומה.

DSC 4905 Small

 

אם לחלק קטגוריאלית את הזרמים באמנות הישראלית והופעתן בתערוכה, הרי יש לנו פירמידת התפתחות: בצלאל המוקדם (1906-1926), בצלאל החדש (יוסף בודקו), הקבוצה הארצ-ישראלית ו"אופקים חדשים". היו גם אמנים שלא היו משויכים לקבוצה. כמו משה ברנשטיין, לודויג שוורין. למעשה ארבע מגמות עיצבו את התפתחות האמנות הישראלית ויש להן ביטוי מובהק בתערוכה והן: האקספרסיוניזם הגרמני, הקוביזם לצורותיו, הסימבוליזם והמופשט.

לתוך הפסיפס הססגוני מבזיקים באור פוסט-מודרני שני פסלים, אמנים בני שני דורות שונים. אורי קצנשטיין ושי עיד אלוני. הפסלים גדולי המימדים של שי, מקיימים זיקה עקיפה לציור קוביסטי של דמות אישה בנוסח פיקסו של אביגדור סטימצקי. פיקסו, שניכס את הפיסול האפריקאי חוזר אלינו בתהודה רבת עוצמה בפסלי הנפילים של שי, שהם רק זוג מקבוצה של שבעה פסלים כאלה. וממול רוברט גנין מעלה בתודעה את מפגשו של פול גוגן עם האקזוטיקה של טהיטי. הנפילים של שי, כביכול מנערים תת-מודע קולקטיבי לפורמט אנושי מזוהה, אך בו-זמנית חומק מזהות מוגדרת וכדי לחמוק מזהות מוכרת של אדם, שי מרבד ומרכיב אותו משכבות של זהויות . זוג, איש ואישה קדמונים, מין סוג של האדם הניאנדרטלי, שעבר גלגול של הפשטה וצמצום. העוצמה בפיסול, היא הקפאה של רגע באבולוציה של אותה קדמוניות והיא חוזרת אלינו כצורה שמסרבת לקבל אפיונים ספציפיים. שתי הדמויות מזמינות את הצופה לטקס מיתי, שעומד להתרחש. הדמויות משורטטות בתיאור מצומצם של פנים ללא עיניים, פרטים שהיו יכולים להסגיר זהות, זמן ותקופה. מאחר ואין לנו פרטים אלה, אנו נותרים עם דמויות אל-זמניות. שי מחזיר אלינו ממרחק בזמן תקופה רחוקה, שתי דמויות חוצנים נוחתות כאן והשיח ביניהם קורא אותנו הצופים.

זוג פסלי הברונזה בדמותו של האמן אורי קצנשטיין, פסלים מתחפשים בחומריות שלהם לפסלי בובות פלסטיק. אבל המעטפת דמוית פלסטיק קורסת אל משקל הברונזה הסמוי מהעין. ההתחפשות כפולה, היא מתעתעת במיניות הנשית והגברית בו זמנית. שני הפסלים נלקחו ממיצב, שתיאר דמות מדלגת ועושה פעולות שונות וכאן אחת עומדת מול האחרת.

DSC 4945 Small

אורי הוא פרפורמר (אמן מיצג),שהגוף שלו הוא שדה הפעולה והביטוי הישיר שלו. כהרחבה למיצגי הגוף שלו יצר פסלי גוף בדמותו, תיאטרון של פיגורינות בדמותו, מאופרות וממזגות טלטלה בין זהויות גבריות ונשיות. אורי משתתף בהרכבים מוזיקליים. הוא אמן רב-תחומי. בתערוכותיו יצר מין חיבור בין רובוטיקה של מכונות מנגנות, (כמו למשל מערכת תופים, שפועלת מאליה) לבין פיסול דינמי. הסטטיות והדינמיות בעבודותיו לא חפות מסוג של הומור מעודן. על הפיגורינות שלו התבטא אורי קצנשטיין: "הפיגורינות שלי כבר אינן אמנות גוף, אבל הן מייצגות קיום מסוים כדמות האווטאר. הדמות הזו, שמלכתחילה לבשה פנים של היטלר-צ'פלין-קצנשטיין ועשתה שימוש בגוף שלי, בגוף של פרפורמר, עומדת על סף קפיצה לחלל בתנועה שמאזכרת טאי-צ'י וגם את הקפיצות של איב קליין".*