"יזרעאלים" חיה גרץ רן ובועז לניר

לתשומת לבך, יש לפתוח חלון חדש. הדפסהדואר אלקטרוני

יזרעאלים

חיה גרץ- רן

בועז לניר

פתיחה: אוקטובר 2013

נעילה: ינואר 2014

 

התערוכה “יזרעאלים” מפגישה לראשונה שני אמנים: חיה גרץ-רן, ציירת ובועז  לניר, צלם. שני האמנים חיים ופעילים בעמק יזרעאל, לכל אחד מהם סטודיו בקיבוץ שער העמקים, יוצרים באותה סביבה ומטפלים בעבודותיהם בנושאים הקשורים לאתוס הציוני- לאומי בכלל ולאתוס החלוצי בפרט. 

חיה גרץ-רן ובועז לניר שואבים השראתם מתוך הביוגרפיה האישית שלהם ובוחרים ליצירותיהם דימוים פוטוגניים במיוחד, בהם נראים מייסדי תרבות וגיבורים סטריאוטיפיים מיתיים, אלה שיצרו בעבר וממשיכים ליצור בימינו את ההיסטוריה של ההתיישבות בעמק יזרעאל. ביצירותיהם, גרץ-רן ולניר, כמו אמנים אחרים, יוצרים תבניות חשיבה ומשמרים מיתוסים בזיכרון הקיבוצי קולקטיבי של המתבונן, אף על פי שהם מטפלים בנושאים אלה באהדה מסויגת ולעתים אף בביקורת כואבת.

חיה גרץ- רן משתמשת בעבודותיה בכוחו המתעד של הצילום ואחרי חיפוש וחקירה בארכיונים מראשית ההתיישבות, המתחברים לזיכרונות ילדותה, היא מציירת דמויות מיתיות גבריות, כתצלומי פניו של הרצל החקוקים על ריקועי נחושת באלבומי משפחה, ופסלו של אלכסנדר זיד, הניצב על גבעות שייח’ אבריק. בתערוכה הדימויים האלה יוצרים את המטפורה לחלום הציוני ושברו.

רחלי לפרסום

מקומן של נשים ציירות הוצנע הן בנרטיב של ראשית ההתיישבות והן בשדה האמנות. מחשש לרגשנות יתר גם נושאי הציור לא עסקו באותם קשיים. דרך קריאת יומני הווידויים של הנשים החלוצות, נחשפה חיה גרץ-רן, לדבריה “לעצמת שתיקתן ועמידתן האיתנה מול קשיים רגשיים ופיזיים, אכזבות ומשברים, מול עולם גברי שלא יכול היה להתמודד עם כאבים כאלה”. כל המשפטים המצוטטים בתוך העבודות כמו “הסבל הזמני כדאי הוא”, “אקרע את החוטים המחזיקים אותי בעולם”, או “יש עוד צורך וטעם לסבול”, נלקחו מתוך יומני ווידויים של חלוצות.

בסדרת “החלוצות” מעלה האמנית את סיפורן של הנשים החלוצות שהגיעו לארץ בשנות ה- 20, חדורות אידיאלים של שוויון וסוציאליזם ועמוסות חלומות על הפרחת השממה ובנייה של חברה מתוקנת חדשה ואחרת. זאת הסטת המבט מהמיתוס הגברי המוכר והצצה לחייהן של נשים שלא הפכו למיתוס. חיה מפגישה בצורה מבוימת את שני המיתוסים, הגברי והנשי כמו בציור "רות דיין ואלכסנדר זיד" . שניהם-  על “גבעות שייח אבריק” המיתולוגיות.

3 בנות משקיפות להפצה

העבודות המצוירות על קרשי חיתוך מעץ, המסמלים באופן סטריאוטיפי טריטוריה נשית ומסומנים בחריצי סכין ופגעי זמן, נראות כאיקונות מודרניסטיות. הצמה הקלועה והעבה של החלוצה ו"ההילה" מחורים סביבה, התחבושת על רגל הילד, הרגלים החתוכות, הראש הקטום....

 בועז לניר נולד וחי בשולי עמק יזרעאל בקיבוץ שער העמקים. למד צילום אצל חנן לסקין, רולי נתיב ושמואל ליפקין. הוא צלם עיתונות במקצועו, עיקר עיסוקו בצילום דוקומנטרי והיסטורי. צילומיו התפרסמו בעיתונות בארץ ובחו”ל. במסגרת עבודתו העיתונאית תיעד במצלמתו אירועים רבים וכואבים. תמונתו “נשים בשחור” הפכה לדגל במאבק ליציאה מלבנון.

 

בצילומיו המוצגים בתערוכה, בצבעי שחור לבן ובקשת אפורים, הוא מציב מראה מול החברה בה הוא חי ומנהל דיאלוג אידאי עם תולדות הצילום. הצילומים מבוימים ומצולמים במצלמה אנלוגית ובפילם שחור לבן כשהדימויים נמצאים על רקע ניטראלי בדרך כלל לבן או על רקע מבנה. עבודותיו מודפסות על נייר  צילום בטכניקה של הדפסה בדיו פיגמנטי היוצרת אשליה של גוונים רציפים בהדפסה ברזולוציה גבוהה.

ילדה עם ארנבת להפצה

לניר מצלם את חברי הקיבוץ, נערים ועובדים הנראים נינוחים, כאילו התבקשו לבוא להצטלם אחרי יום עבודה, או אחרי עיסוק בתחביב כמו צייד, מה שגורם לירידת מתח או החלשת הפאתוס האידיאולוגי אך מדגיש את כוחו של הצילום לעצב ולכונן את הדימוי. לניר מתכנן את הצילום מראש על כל פרטיו החל מקביעת מקום הצילום, תנוחות הגוף בפוזה הנכונה, את המבט החזוני, הרקע לצילום, הקומפוזיציה הנראית ואיזה יחס יתעורר בין התבונן למצולם, שעת הצילום, שימוש באביזרים, חפצים, בעלי חיים ועוד. המצולמים עומדים מול המצלמה מביטים בה וזו מתעדת אותם כדמויות סטראוטיפיות או בכינון גיבורי תרבות מודרניים. למעשה, הצילום של לניר מעצב את המודעות לרגע ההיסטורי.

בהתייחס לצילומי אנשים מתוך קיבוצו או אנשים בעמק, הוא רואה בהם נקודת ציון – תיעוד דוקומנטארי היסטורי של אנשים בתנועה הקיבוצית ואולי גם במדינת ישראל. בסדרת הצילומים “נערים” בחר בועז לניר לתעד צעירים משתי סביבות חברתיות שונות באזור העמק: סביבה אחת מחברת נעורים בקיבוץ והשנייה מחברת נעורים בפנימייה בכפר חסידים. אלה נכדים של ה”מייסדים” ואלה דור שני להגירה המגיעים מכל קצווי הארץ. צעירים אלה אשר אולי לא נפגשו ואולי גם לא ייפגשו לעולם נראים סגורים בעולם משלהם, לעיתים עצובים, רציניים, משועממים, או נתונים במאבקים בתוך עצמם, מודעים למצלמה ומשתפים פעולה עמה, הם נוכחים מול לניר המצלם- מתעד באותנטיות ובצניעות. 

 לניר 1

 

 “התמונות אשר להן סמכות בלתי מוגבלת בחברה המודרנית הן בעיקר תמונות צילומיות. תמונות אלו מסוגלות לתפוס את מקומה של המציאות, קודם כל משום שתצלום אינו רק בבואה או רק אינטרפרטציה של הממשי, הוא גם שריד של דבר מה הלקוח במישרין מהמציאות”. מתוך ספרה של סוזן זונטאג “הצילום כראי התקופה” 1979.