טנאטוס

לתשומת לבך, יש לפתוח חלון חדש. הדפסהדואר אלקטרוני

תערוכת יחיד של האמן אנטון בידרמן
טנטאוס
אוצרת: חנה ברק אנגל
פתיחה: 01/01/2005 נעילה: 26/03/2006

התערוכה עוסקת במראה (visually) של דימויי טבע ותרבות כדיכוטומיה (התפצלות) הנע כמטוטלת בין זיכרון לשכחה, בין יופי להרס, בין עוצמות וכוחות לחוסר אונים ובין לידה ואפוקליפסה כקטבים על ציר המטוטלת. ההיסטוריה האנושית מסומנת בשחור ולבן, החיים הם גוונים אין ספור.


העבודות עוסקות בנושא המוות כתודעה על הסובייקט, על המקור והאמת, על החוויה והאתיקה. הסדרה כולה עשויה בפחם על דיקט, בעבודה סיזיפית ומוקפדת, רישומים פנוראמיים בעלי ממד ונוכחות מונומנטאליים.

ביום הפתיחה יתקיים רב שיח בהשתתפות אמנים ואנשי רוח.

"טנאטוס, אל המוות היווני אחיו של היפנוס אל ההיפנוזה ו/או השינה. נושא המוות - הכליה נושא סדרת עבודותיו האחרונות של אנטון בידרמן. טנאטוס, האמן מתייחס אל מות הסובייקט – מות האלוהים, מתכתב עם פוקו וניטשה - במות המקור. עבור האמן, עצם הפעולה של סימון מחדש הוא המקור. לכן הוא מתבונן בתהליך שיכפול המקור כהתבוננות אל תוך הצילום, כשהצילום עצמו, על פי רולנד בארט, נתפס כמות.

הסדרה כולה מבוצעת בפחם על לביד, בעבודה סיזיפית ומוקפדת, רשומים פנוראמיים בעלי ממד ונוכחות מונומנטאליים. הבחירה בפחם, שהוא עצמו חומר מת, והחייאתו בהפיכתו ליצירת אמנות, מפרקת את שרשרת הסימון ומרכיבה אותו מחדש בסדר שונה אל תוך אמירה אישית. אמנים רבים עסקו בנושא המוות, ואולם, לרוב עבודותיהם לא נוצרו במרוכז במשך תקופה מתמשכת של עיסוק בנושא זה בלבד, אלא באופן מפוזר. העיסוק המרוכז של בידרמן הביאו להקפת הנושא מזוויות שונות, אישיות וכלליות, החל מאוטו פורטרט בשעת "מעבר" או גסיסה ו/או הזיה, ספק רואה אל מול עיניו דמויות בלבן רשמי דמוי מדי אחיות, או אולי את אותן דמויות המקבלות פניו במעבר אל מקום אחר. ספק הוזה וייתכן ואינו רואה מאום, מונח לו שם בתחתית בחוסר ישע מוחלט , נתון לחסדי הלא ידוע. יצירה זו אישית ביותר ונוגעת אל תוך מקום השאלה הגדולה ביותר שבן אנוש עוסק בה. שאלת הסמליות שבה יכולה להתפרש במספר אופנים על פי יכולת ההבנה וההעמקה של כל צופה.

ביצירה "תחיה – רנסנס" האמן מתכתב עם אמנות העבר. אנו פוגשים דמות נשית מכונפת מחזיקה בידיה שושנים צחורות, פרח המסמל בתרבויות מסוימות את המוות. בעבודה "עוצמת הפרח" הציור הדומם מכיל פרח הצף לעברנו מתוך חלל שחור ואפור ליד בקבוקים וכוס המונחים על שולחן, עבודה המובילה אותנו לתהייה על עוצמת היש לעומת הנפקד האנושי . עבודותיו של בידרמן לעיתים מסמנות מחדש את המסומן התרבותי ומתגרות בנו בפרשנות האישית השונה לגבי ההקשר בה הוא מציג אותן מחדש. תהליך זה ננקט על ידיו גם לגבי היצירה "הכפלה" [מולטיפיקיישן], בה הוא משלב דמות גבר שחור עם סיגריה התקועה לו בזווית הפה, לבוש המשויך ברורות לתקופה מסוימת עם ציור רנסנסי במובהק התלוי על הקיר מאחוריו. השאלות הצצות באופן מידי מהחיבור בין שני האלמנטים הבולטים והמנוגדים מוכפלות בתהליך העבודה ויוצרות תחושה של שאלה השואלת את עצמה. "גביע הקידוש" מלא הדר מעשה אדם, מוביל אותנו אל טקסי התקדשות אנושיים, שאלות של אמונה – ואולי חסרונה, שאלות של שכיות תרבות, והפאר הנועד למשוך את האדם אל הטקסיות והאמונה.

איתני הטבע מהווים חלק משמעותי מהמוות וגורמיו, ה"צונאמי" האדיר הסוחף עמו כל שנקרה על דרכו מרהיב ומרטיט. ה"הוריקן" המאיים במלוא תפארתו מסחרר. הבצוע המוקפד כל כך של פרטי הפרטים מביא את היצירות לאיכות יוצאת דופן. ריבוי הפרטים לעומת מיעוט הצבעים נותנים ליצירות כוח מסוג שונה עוצר נשימה. העבודה "פצצה גרעינית" עוסקת בשואה מעשה אנוש, ומתוך התת מודע, שילב האמן צורות של מעין צמיחה אל תוך ההרס המזוויע מעשה האדם. האם מוות מידי אנוש מוביל לצמיחה ואולי להבנה מסוג אחר? כנראה שאנחנו בהחלט רוצים להאמין בכך. ואולי כך פעל גם התת-מודע של האמן. לעומתה העבודה ’הירושימה’ העוסקת גם היא בפצצה הגרעינית מעבירה את עוצמת הזוועה ואנחנו נותרים חסרי אוויר, מוכי אימה.

"דיכוטומיה" מתכתב עם היוצר לוסיאן פרויד אשר עסוק בהתכלותו של הגוף האנושי, מעין מחווה מיוצר ליוצר באותו נושא, מעט מאחוריו מופיעה דמות נשית אניגמאטית אשר החלה מאמירה אישית והפכה לייצוג של מין, גזע, וזיכרון. העבודה "משקפיים" פורשת בפנינו חוף נטוש מענג ביופיו, האבנים המעוגלות משנות השחיקה במים, המים הנשקפים מאחוריהם מבהיקים כמראה, פסטורליות כמעט מושלמת, השמים האפורים מעל מרמזים לנו שלסיפור הזה יש המשך קשה יותר, ואז המשקפיים הנטושים על החוף משקפים חלק משמעותי של אותו הנוף, מספרים שהיה כאן איש ואיננו עוד. אין לדעת למה אותו האיש איננו יותר ורק בדידותם של המשקפיים אשר נחוצים לאותו אדם מעידים על האין.

"פרופיל עצמי", בעבודה זו האמן מתבונן על עצמו מזווית יוצאת דופן, הוא ממלא את כל שדה הראיה, החיתוכים העצמיים שביצע בציור מראים לנו אדם בערוב ימיו, כמה עשרות שנים קדימה. צורת העיבוד המיוחד שעבר פורטרט זה מקנה לו תחושה אבנית כמו הר אדיר המתנשא מזווית לא צפויה. אין להימלט מפורטרט זה המתבונן בנו מלמעלה, כאומר לנו הנה אני וכך אני נראה, [למעשה אראה] על כל קמטי ועם כל קפלי העור, פני מחורצים בידי הזמן. אנוש אני."

(מתוך דבריה של האוצרת חנה ברק אנגל)