כטיפה מן הים

לתשומת לבך, יש לפתוח חלון חדש. הדפסהדואר אלקטרוני

תערוכה בנושא הים, מאוסף מוזיאון בר דוד

פתיחה: 22/01/2004 נעילה: 01/08/2004
 
בתקופות שונות, הימאות והים מלאו תפקיד חשוב בחיי האדם. כוחם של המים התחבר לכוח הרוחני של האלוהות. עצמה זו הטביעה רושם עמוק על שוכני החוף אשר נצלו את הים לדיג, למסחר ולתעבורה.

 


תכונות הים, מרחב המים הגדול הזה, הכופה על הגופים התנהגות פיזית שונה מזו המוכרת על פני היבשה, מקנות לו סגולות פלאיות קסומות וסביבתו נתפסת כסביבה חידתית. המסתורין וההילה הפולחנית, כמעט דתית, שאפפה את הים, את יורדיו ואת הספינות עצמן מקדמת דנא, קיימים עד ימינו. מהמיתולוגיה של המזרח הקדום ידועים שמות הים והנהרות, תפקידיהם וגודל כוחם.

 השומרים והאכיים (Akkaians) ראו באאה Eea , אלת הים, את הכוח האחראי על אמנויות ותרבות. הכנענים קראו לאל הים "אל מחיר" (Price (Sea או "שופט הנהר" (Judje River) והאלה אשרה נודעה כ"גברת הים". העבריים ירשו את הפולקלור הכנעני בהקשר לים. בתנ"ך מצויים רישומים של אתוס קדום על מלחמות בין אלוהים לבין אלוהי הים. כך בתהילים ע"ד 13-14 "אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים. אתה רצצת ראשי לויתן תתננו מאכל לעם לצים". בעולם השמי אלי הים או מפלצות הים נודעו לא פעם כלווייתן או תנין.

בשביעי של פסח, בקריאת התורה בבית הכנסת, קוראים את "שירת הים" המסמלת את שליטתו של אלוהים בכוחות הים הנקרע לשניים וניצחונו על פרעה ופרשיו שטבעו בים.
בברית החדשה ישו משתק את הסערה (מרקוס ד 39) וגם הולך על המים (יוחנן ו 20).

בעולם הרומי יווני, פוסידון, המקביל לנפטון הרומי, היה מושל הים. אל הים הוצג לעתים קרובות בחברת יצורים כמו סוסי ים או מפלצות אחרות. חשיבותה של האלה טיכה Tyche), פורטונה), אלת הים, עלתה מאד בתקופה ההלניסטית. בכוחה היה כדי להבטיח את מסעותיהם של יורדי הים.הקדמונים אשר חיו ליד הים וממנו , האמינו שעל ידי עשיית סמלים ישפיעו , בתהליך מאגי, על גורלם. הם יצרו מודלים מקודשים של סירות, ואלוהויות הים הופיעו על פסלים, מטבעות, אבני חן ומנורות שמן.
אצל המצרים הקדמונים סירות היו חלק מחפצי הקבורה. על פי אמונתם, נשמתו של המת זקוקה לכלי תחבורה כדי להגיע לעולם הבא. מנהגים אלה נמשכו מאות רבות של שנים והתפשטו בכל המזרח התיכון.
משחר ההיסטוריה נחשב הים התיכון ובעיקר אגנו המזרחי, לערש הספנות בעולם המערבי בשל קרבתו לאזורים בהם התפתחו התרבות, הארגון המדיני וסחר החליפין בין מרכזים שונים. העדר תנודות קיצוניות בין גאות ושפל, יציבות בתנאי מזג אויר בקיץ ויציבות יחסית של מערכת רוחות סייעו ליורדי הים להתמצא בלב ים ולהגיע למחוז חפצם וכך תרמו רבות להתפתחות הספנות.

משום מיקומו המרכזי של חוף הים של ארץ ישראל המהווה קשר בין שלוש יבשות, ספינות רבות שייטו בו ובמקרים לא מעטים גם נטרפו לאורך חופים אלה. מכאן שהחוף הישראלי הוא מעין בית קברות ענקי של כלי שייט עתיקים על מטעניהם. הארכיאולוגיה התת-ימית העוסקת בחקר שרידי נמלים וספינות עתיקות, תרמה מאוד בחקר ממצאים רבים הנמשים מן הים ביניהם עוגנים, קסדות וכלי נשק, פסלונים מטבעות ועוד.
במקרא יש ידיעות על חלקם של בני ישראל בתחבורה בים התיכון. זאת אפשר ללמוד מבראשית מט 13 : "זבולן לחוף ימים ישכון והוא לחוף אנית וירכתו על צידון" מדברי הימים ב’ כ 36: "ויחברו עמו לעשות אניות ללכת תרשיש ויעשו אניות בעציון גבר" ועוד.
בימי בית שני יצאו יהודים רבים לערים הדרום מזרחיות והצפוניות שעל חופי הים התיכון וקשר קבוע היה ביניהם לבין המקדש בירושלים.
יהודים נטלו חלק חשוב במסחר האימפריה הרומית והביאו אתם סחורה מהמזרח לאיטליה באניותיהם.

הים הוא בית גידול לצומח וחי. הדג כסמל לחיים ומוות ממלא תפקיד חשוב בפולחן כבר באלף ה-V לפנה"ס. במסופוטמיה הוא שמש כמנחה לאלים שונים וגם זוהה אתם ובצרים העתיקה חנטו דגים; הם מופיעים בטקסים של חיי העולם הבא.
עוד לפני התקופה הרומית דגים מופיעים על מנורות, פסלים, מוזאיקות ומצבות פגאניות.
באגדה ובמסורת היהודית ראו בדג סמל לפריון.
במסורת בריאת העולם, אלוהים ברא את הדגים ביום החמישי ובברכתו אליהם אמר: "פרו ורבו ומלאו את המים בימים" (בראשית א 22).
הדג הוא סמל קדוש ברוב העמים ומיחסים לו כוחות מאגיים כמו שמירה מפני עין הרע. מזלו של חודש אדר דגים הוא ואחד ההסברים לכך הוא כי בחודש אדר מרבים בשמחה והרי שהדגים הם סימן לברכה.

באמנות, השקיפות והחמקמקות של הים כחומר היוו אתגר לציירים שביקשו לכבוש את המציאות. הרבה מהידע הקיים על האניות וציודן ועל מראה ערי החוף, נמלים ומפרצים נזקף לזכותם של הציירים. ציורי אניות היו נפוצים מאוד בכל התקופות. בקברים יהודיים מהתקופה הרומית בבית שערים אפשר להתרשם מאיורים מעניינים במיוחד של אניות. מנורות שמן עתיקות ומטבעות מראים גם הם מגוון נושאים העוסקים באניות, באגדות אודות הים ויצוריו ובתמונות של נמלים ודיג.

אמנים אירופים הושפעו עמוקות מעיסוקו הרב של התנ"ך בנושא הים. בציוריהם אפשר לראות החל מתיבת נוח צפה על הגלים, חציית ים סוף, את משה מכה בסלע ומים זורמים ממנו וכלה בדג הלוויתן שבלע את יונה, והחזיר אותו אל החוף.
ג’וזף ויליאם טרנר (1851-1775), אשר קשר את יצירתו למסורת הציור האירופי, קרא תיגר על קלוד לורן וניקולה פוסן (1665-1593) הצרפתיים, אלברט קויפ ההולנדי (1691-1620) [אפילו טיצ’ן, ורונזה ורמברנט] אשר הקנו לציור הנוף המערבי, וציור הים בתוכו, מימד פיוטי המתואר על דרך האידיאליזציה. כתגובה ליראת כבוד לטבע טרנר ממזג את הנוף באש, אוויר ומים. כמעט לכל אורך דרכו האמנותית היה שבוי בקסמי הים, התגלויותיו השונות בעיקר בצדדיו הסוערים האמתניים.
קספר דוד פרידריך (1840-1774) הינו פרשנו הבולט של הנוף הגרמני ברוח הרומנטיקה ונופיו הם ההבעה הטהורה ביותר של כמיהת האדם להתמזג עם בטבע. בשורתו של פרידריך מסתכמת ביצירתו "נזיר על חוף הים" שצוירה ב-1809. הדמות הבודדה –ומסתבר שגורלה נחרץ לבדידות- אינה אלה כתם צבע כהה בינות למהויות הריקניות האדירות של הים, יבשה ושמים.
יצירת המופת של תיאודור ז’ריקו (1824-1791) משנת 1819 "הרפסודה של האנייה מדוזה", מייצגת את הרומנטיקה הצרפתית בתחום הציור, למעין "הצהרת עקרונות" שלה. הציור חולל שערורייה בשעתו והיה נתון לפירושים שונים. ב- 1847 ראה בה ההיסטוריון הצרפתי משלה אלגוריה מקיפה על תלאותיה של צרפת.

בציורים האימפרסיוניסטים שמשו נופים ימיים כמוטיב מרכזי בציורי הנוף.
אז’ן בודן (1898-1824), מהמבשרים העיקריים של זרם זה, צייר בדומה ליצירותיו של יונקינד (1891-1819), במסורת אסכולת ברביזון*, תמונות קטנות, אווריריות ומרהיבות בייחוד ציורי חוף הים. בנופי הים שלו, המצטיינים בראייה חדשה ורעננה , התרחק בודן מן הדפוסים המקובלים.
"האימפרסיה" (התרשמות): זריחה (על הים) 1872 של מונה, היא תמונה שבעטייה כונו האימפרסיוניסטים בשמם. מונה ניסה לתפוס תפיסה אינטואיטיבית את האפקטים של האור .
ראול דיפי (1877-1853), שהחל את דרכו האמנותית כאימפרסיוניסט, פיתח ביצירותיו קלילות של מגע האופיינית לו- אותה משיכת מכחול הדורה ומסתלסלת, שבה עתיד היה לתאר, בעשרות השנים הבאות, את חמדת הבילויים וההנאות של שעות הפנאי על חוף הים בסירות מפרש ובמרוצי סוסים.
פול נש (1946-1889), אחד המקוריים שבאמנים הסוריאליסטיים הבריטים יצר בשנים 1841-1940, אחת המרתקות שביצירותיו Totes Meer ("ים המוות") בגרמנית " ים קפוא", שגליו המתים אינם אלא כנפיהם החרוכות של מטוסים גרמנים שהופלו בשמי בריטניה.
בעשורים המאוחרים של המאה ה-20 , האמנות מתמקדת בנוף בקרקע, באדמה. כמה מבקרי אמנות פוריסטיים מוצאים בה אידיאלוגיה הדוגלת ב"שיבה אל הטבע".
אמן הקרקע הידוע והמרהיב ביותר הוא כריסטו (כריסטו יווצ’יף נ. 1935) אשר עבר גלגולים רבים. מבצעי ה"אריזה שלו (מבנים, בני אדם ומוצרים) הקנו לו פרסום בין לאומי. ביצירתו "חוף עטוף, ליטל ביי" אוסטרליה 1969, כריסטו "ארז" בחבילה צוקים בשטח של מיליון רגל ריבועיים בשפת הים. הוא מבקש לעצב מחדש את הנוף עצמו. דמיאן הרסט נ. 1965 אמן פוסט מודרני**, מכניס בצורה המיוחדת לו לתוך המוזיאון, תיבה בדמות ים עם כריש בתוך פורמלין. הוא מגדיר מציאות בצורה שלנו קשה לקבל אותה.

באמנות הישראלית
הנטייה בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, הייתה ליצור אמנות מקומית. האמנים שאבו את כוחם מהקשר עם האדמה והארץ. הם היו מוקסמים מהנוף החדש ומאורה הזוהר של ארץ ישראל. הים, הנמלים ועריהם ועבודת הפועלים בסצנות יום-יומיות היוו להם אתגר, למשל "הדייגים" בתמונה של מנחם שמי מ-1928 או "דייגים ערבים", תמונה של ישראל פלדי מאותה השנה.
אצל נחום גוטמן (1981-1898), מספרן הרב של היצירות העוסקות בים, מעיד על חשיבותו של הנושא בעיני האומן. בשנות ה- 40, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, צייר נחום גוטמן ציורים רבים, בעיקר בצבע מים, המתארים את שפת הים בתל אביב. בציורים אלה מודגשת התגמדותו של האדם מול מרחב הים. את הדימוי של הים הרוגע שמר גוטמן של שנות ה-40 לאגם הכנרת, אשר אותו שב וצייר כאגן טוב ומרגיע. הים של שנות ה- 50 עד 70, זוהי , התקופה הימית הארוכה ביותר של הצייר, הוא ים של שמחת חיים, צהלה, חיוניות ואפילו אהבה. הים המיוצג הוא נמל חיפה או נמל יפו חוף פונקציונאלי קולקטיבי.
נושא ההיפלטות מלוע הלוויתן אל עבר חוף יפו, חזר בציורים ובאיורים לאורך השנים. בשנות ה- 50 ציירים של הריאליזם הסוציאליסטי הישראלי, פעלו בעיקר בחיפה שזכתה לכינוי "עיר הפועלים" ובה נמל ובתי חרושת. בחיתוכי עץ זולים שיתאים לכיסו של כל פועל, משה גת נ. (1935) העמיד שורה של דמויות דייגים עמלים.
אבשלום עוקשי (1980-1916), אשר השתייך ל"אופקים חדשים", היה אחד הקולוריסטאנים בעל שיעור קומה שבבני דורו. הוא התגורר בעכו משנות ה- 50. בהשראת הנוף המקומי, תיאר את "מראות עכו", כאשר הדגש על הנמל וסביבתו.
בתקופת הציור הלאומי המונה את נפתלי בזם, אברהם אופק, שרגא וייל ופנחס שער, המטפלים בנושאים שאובים מן התנ"ך, ההיסטוריה הישראלית, נושאים סוציאליים, השואה ועוד, נוכל למצוא שימוש חוזר בסמלים: הדג, כקורבן אילם, בציורים של נפתלי בזם ייצג את יהדות רוסיה בציורי פנחס שער. סמלי אניית המהגרים יחזרו אצל בזם ואצל אברהם אופק. יחיאל שמי (2003-1922) משנת 1964, יצר פסלים על גבול המופשט מגרוטאות מתכת, בדרך כלל מספינות טבועות.. ב- 1967 הוא יצר את הפסל "פסל ים", שגובהו 14 מטרים והנושא הוא – העפלה. הפסל עומד בחוף אכזיב והוא נעשה מגרוטאות ברזל של אוניית המעפילים "פטריה".

עם השינוי בתפיסה האמנותית, התקרבות להפשטה ולמושגיות, האמנות הישראלית מקבלת צביון חדש, השאוב מהמציאות הישראלית ומהציור הלוקאלי.
משה רוזנטליס (נ.1922) הציג במוזיאון הימי בחיפה, עבודות, שיצר בהשראת הים התיכון הנצפה מבעד חלונו המקומר ביפו.
יאן ראוכוורגר (נ. 1942) מזמין את הצופה להציץ, דרך המפגש עם הנמל, לתוך חייו בעבר ובהווה.
מיכאל קובנר (נ. 1848), המקדיש חלק ניכר מיצירותיו לים, למים ולנמל, אומר: "הנמל מסמל ריגושים ופרידות והפלגה לעולמות רחוקים וקסומים... בחיפה, הנמל היה סמל לתקווה אליו הגיעו וממנו גורשו המעפילים. כל מי שהגיע לארץ וראה מהנמל את הכרמל, חש את פעמי התחייה".
אצל הצלם שמחה שירמן (נ. 1947), מוטיב הים והמים הוא אחד המוטיבים המרכזיים בעבודותיו. באמצעות נושא זה, מצליח שירמן בדרך כלל לטפל באלמנטים שונים: הביטים של גוף, מיניות, לידה ומוות, מסע המתים המיתי, כלי המסע, הסירה הבודדת והסוס הנושא את הלוחם הרומנטי.

לסיכום: בכל מקום ובכל תקופה שמש הים רקע לסיפורים היסטוריים, מיתולוגיים, תנכיים וספרותיים. בתקופה המודרנית שמש הים כסמל, וכהצהרה. הוא עורר את רוחו ודמיונו של האדם והניב אין סוף יצירות אמנות.

* אסכולת ברביזון L’école de Barbizon
עיירת ברביזון שוכנת סמוך ליער פונטנבלו ליד פריס. במאה ה- 19 הפכה מקום משיכה לאמנים צרפתיים וזרים שהתלהבו מהנוף הרומנטי של הסביבה וציירוהו בסגנון נטורליסטי שבמשך השנים התפתח לסגנון "אסכולת ברביזון".

** פוסט מודרניזם:
מגמה אמנותית אשר החלה להתגבש בתחילה באירופה ואחר כך בארצות הברית, בשלהי שנות השבעים ושהוגדרה כאנטיתזה לאמנות השכלתנית של סוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה- 70. הציור הפוסט מודרניסטי הוא אנרגטי. זוהי יצירה בעלת אופי תיאטרלי הנוטה לטפל בנושאים מאגיים ופולחניים.