חלון לגליל

לתשומת לבך, יש לפתוח חלון חדש. הדפסהדואר אלקטרוני

חלון לגליל - מן התערוכהאמנים שונים
 
פתיחה: 18/11/2007 נעילה: 31/05/2008
 
החוקר יוסף האפרתי כותב בספרו "המראות והלשון" (תל אביב 1976) כי על פי תיאורי הטבע בספרות ניתן לתאר שינויים כלליים המאפיינים מעבר מתקופה לתקופה וניתן ללמוד על מצבו הקיומי של האדם בנסיבות החברתיות תרבותיות המשתנות.

למפגש עם הנוף והטבע של ארץ ישראל הייתה משמעות ראשונית בחוויה החלוצית, גם במישור החושי-רגשי וגם במישור האידיאולוגי, שהרי מנקודת מבטם של החלוצים, הקשר עם הנוף והטבע של ארץ ישראל הוא התגשמות החלום החלוצי.
 
גדעון עפרת מכנה את התופעה הזאת בהתייחסו לאמנות הארצישראלית ככריתת "ברית גדולה עם הנוף המקומי" (עם הגב לים – בהקשר מקומי עמ’ 37).
 
אהוד מנור כותב בשירו בשנות ה-70:
...ללכת שבי אחריך
לנשום את השמש הצורב
לחלום אותך מול שמיך
לחלום אותך ושוב להתאהב...
 
אהבה כואבת לארץ ולנופיה, האוויר צורב אך השמיים הם שמי תכלת חלומיים. ארץ מלאה ניגודים.
 
האמנים הארצישראליים התמסרו בכל נפשם לטבע ולנופי ארץ ישראל. הם מציירים חוף ים כחול, נמל עם אניות, פרדסים, כפרי ערבים, הרי גליל ויהודה.
 
ההשפעה הצרפתית שהגיעה לשיאה בשנות ה- 30 של המאה ה- 20 תמכה בברית עם הנוף והביאה איתה את הרעיון של כפרי אמנים הסמוכים לשדות ויערות וטבולים בטבע. כך התיישבו אמנים בזיכרון יעקב, במוצא והוקמו כפר האמנים עין הוד וקריית האמנים בצפת.
 
הפנטזיה של הכפר היא לא רק התחברות לרומנטיזם טהור, היא יותר מזה. היא גם ציונות, חלק ממחשבה התיישבותית, אהבה לכפר, לאדמה. לא רק אהבה לטרשים, היא גם "הפרחת השממה" הפיזית, התרבותית והמיתולוגית הציונית, היא חלק ממעשה ההתיישבות. אורי צבי גרינברג בשירו "ביתו של אדם" מתאר את מהות הקשר בין אדם לביתו בכפר:
רק מי ששב אל הכפר לעת ערב: אל עציו הטובים בכל עת, / אל חלקת שדהו שהיא המשך פורה לבשרו / אל בארו המקרה לו מימיו בנצנוץ / רק מי ששב בערב יום אל הכפר ולא אל הכרך, / הולך כשב למחוז חפץ ולא כהלך גולה למלונו. (אורי צבי גרינברג, כל כתביו ירושלים: מוסד ביאליק, 1994, כרך ט, עמ’ 11).
 
הגליל מציע לצייר הנוף הישראלי כל מה שהוא מחפש. הצירוף של חלוציות הקבוצות בגליל וסביב הכנרת עם הרומנטיקה של הכפרים הערביים, חוף ים ונמל עכו בקצה האחד והרוחניות הצפתית בקצה השני,כל אלה, יצרו עבורם קומפוזיציה מיוחדת במינה.
האמן אבשלום עוקשי מתיישב בעכו ומצייר ללא הרף את נופיה, אנשיה, את הים, הסירות והנמל. פאול קור עולה לגליל וב-1952 מצייר את כפרי הערבים הקיימים והחרבים. מיכאל גרוס, אשר נולד בטבריה וגדל על שפת הכנרת , נותן ביצירתו ביטוי למושבה מגדל בה גדל ולכנרת אשר כהגדרתו הייתה בית הספר הראשון שלו לציור. גרוס נהג לספר כי מורהו הגדול ביותר היה הטבע: מרחבי השדות והשמים הצלולים, אור השמש המכה בעצמה והמפגשים בין שדות ושמים, בין הר למים שנראו לו כעימותים בין כוחות היסוד של היקום.
 
צפת הייתה מוקד עלייה לרגל לאמנים רבים. צפת הצופה אל הר מירון ואל הכנרת, המצפינה בתוכה בתי כנסת, סמטאות אבן צרות, בתי מדרש, אנשים פשוטים, אנשים מאמינים, עיר המקובלים. צפת שובה את לב מבקריה בפשטותה השרויה באווירה מיסטית ורוחנית. משה קסטל מתיישב בה בשנת 1939 כחלוץ של מה שיהפוך יותר מאוחר לקריית האמנים, ומצייר את העיר, את סמטאותיה הצרות והאפלות ובתי הכנסת שבה. ב- 1947 הגיע לצפת מנחם שמי מחיפה ובמכתב לאחיו הוא כותב: " ... ושאר ימות השבוע אעשה לי ולנפשי בצפת. כל כך שקט בצפת. כל כך שקט שם ואיזו אוירה מיוחדת שמכריחה לעבוד. עיר עתיקה-עתיקה היא ובתי כנסת עתיקים להפליא שאפשר לציירם לאין סוף ובתים קטנים מבהיקים בלבנם על רקע הרים. קן מקובלים גדולים הייתה צפת זו לפנים והדבר מורגש... (28.3.1947) (מתוך דברים שכתב גדעון עפרת בספר לתערוכת נופי צפת).
 
אחרי קסטל ושמי באו אמנים רבים אחרים. חלקם כמו אריה אלואיל ב-1951 התיישבו בה וחלקם כמו צבי מאירוביץ ואבא פניכל אשר ציירו ורשמו את צפת בעשרות ציורים, עברו בה לתקופות.
אמנים אחרים תושבי הגליל כמו משה כגן ותלמה לנדסמן מבטאים אף הם ביצירתם את מרחבי הנוף הגליליים. גם עוברי אורח כעופר ללוש, אלברט יוחאי, משה ברנשטיין ואחרים באים לפרקי זמן קצרים ומקדישים מזמנם וכישרונם האמנותי לנופי הגליל המוריקים.

תערוכה זו הנה תערוכה של אוסף המוזיאון וכשמה כן היא. היא פותחת לעינינו חלון דרכו נוכל להתבונן בפיסה קטנה וצנועה מתוך השפע הרב של ציורי הנוף אשר נעשו בחבל ארץ צפוני וקסום זה – ארץ הגליל.