מבטים לפריז

לתשומת לבך, יש לפתוח חלון חדש. הדפסהדואר אלקטרוני

מבטים לפריסאמנים שונים
 
פתיחה: 01/03/2007 נעילה: 30/09/2007

השפעת האסכולה היהודית של פריס על הציור הישראלי 1920-40. תערוכה מאוסף מוזיאון בר דוד.
 
בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת, מגיעים לארץ ישראל אנשי אמנות אירופיים כמו יצחק פרנל, יוסף קונסטנט והאספן פרמן ((Peremen, אשר מביא עמו רפרודוקציות של יצירות אימפרסיוניסטיות. הם משתקעים בתל אביב ומחדירים ערכים אומנותיים חדשים. תוך זמן קצר הם מתנגדים, עד כדי מרד, למטרות בית הספר לאמנות "בצלאל", ירושלים, התנגדות אשר נבעה מתלישותו של המוסד מהמציאות הארצישראלית ובעיקר מחוסר פתיחותו לזרמים חדשים. לאורך תקופה מסוימת שני הזרמים מקיימים, זה לצד זה, תערוכות במצודת "מגדל דוד" בשער העיר העתיקה של ירושלים. חשיבותן של תערוכות אלה הייתה רבה בחיי התרבות בארץ.

קבוצת האמנים המורדים אשר פעלה, כאמור, נגד המסגרות של הציור דאז, יצרה את ה"אסכולה הארצישראלית". סגנונם אקספרסיוניסטי, קוביסטי ופרימיטיבי, מאופיין בצבעים נקיים, קווי מתאר חזקים ופישוט.

אמנים רבים בחרו בסגנון ה"ארצישראלי". הם היו חדורים אידיאלים של הגשמה ועבודה ודגלו באמנות מקומית. ניתקו עצמם מהמורשת הגלותית וביקשו ליצור גשר בינם לבין אותם עברים קדמונים: הדמויות התנכיות.

משבר כלכלי חריף, ירידה מהארץ, מרכיבים אנושיים משתנים עם העלייה הרביעית, עימות עם מציאות אפורה, גורמים לאמנות ה"ארצישראלית" לאבד מרעננותה ובשיא פריחתה מתחיל הניוון. האמנות ה"ארצישראלית" חדלה מלספק את האמנים והם רואים עצמם שרויים בפרובינציה ומרגישים מחנק. עם פתיחת תערוכות "האוהל" בשנים 1928-1926, עוברת נקודת הכובד מירושלים לתל אביב. בתערוכות אלה, לא היה לציירים קו משותף. הם הציגו קשת זרמים של התקופה והניחו את היסוד לקבלת תפיסות חדשות. כאן מתחיל הסוף של האמנות מקומית.

עם הקמתו של הסטודיו לציור של יצחק פרנל ב- 1925 בתל אביב, החלו המגמות האקספרסיוניסטיות בנוסחתן הצרפתי מחד, ואימפרסיוניסטיות ופוסט-אימפרסיוניסטיות מאידך לתת אותותיהן בעבודות האמנים.

במקביל לסטודיו של פרנל ולתערוכות "האוהל" וכתוצאה מהם, התייצבו בסוף שנות ה- 20 ותחילת שנות ה- 30 שני זרמים: הלוקאלי- תיאורי- סיפורי בשם "אגד" והאוניברסאלי אשר מייצג את הציור הצעיר בשם "מסד" (שהשפעותיו מקורן בפריס).
ב-1932. ירחון לענייני תרבות ואמנות בשם "גזית" בעריכת גבריאל טלפיר, נותן ביטוי לזרמים מודרניים והינו מקור תיעוד חשוב ביותר. באותה שנה נפתח מוזיאון תל אביב ובשנים 1931-32 נפתחו הסטודיו של סטימצקי והסטודיו של זריצקי.

פריס של תחילת שנות ה- 20 מהווה מרכז יצירה לרבים מאמני האוונגרד המובילים כמו פיקאסו, בראק, גריס וברנקוזי.
המשיכה של האמנים הישראלים לפריס אשר התחילה עם ראובן רובין ב- 1913 ונמשכה בשנות ה- 20 עם פרנל, אשר שהה במחיצתם של סוטין, קיקואין וקרמן, גברה עם ציונה תג’ר, נחום גוטמן, ישראל פלדי, משה קסטל, משה מוקדי, יוסף זריצקי, אהרון כהנא, שמשון הולצמן, אליהו סיגד (סיגרד) ואחרים.

בשונות ה- 30 הזרם גבר, ובין היתר, הגיעו לפריס אהרון אבני, סטימצקי, פינחס אברמוביץ’, אריה ארוך, חיים אתר, צילה ניומן, חיה שוורץ, רפאל מוהר, משה שטרנשוס, סימה סלונים, ליאון פיין, צבי שור, מנחם שמי, מרדכי לבנון ועוד.

מאז המהפך האימפרסיוניסטי, לקראת סוף המאה ה- 19, פריס הייתה למרכז האמנותי החשוב ביותר של אותה תקופה, קרנה לא ירד זמן רב והיא משכה זרם אמנים מהגרים שהגיע לשיאו בין שתי מלחמות העולם. פריס הפכה למרכז אירופי שהציע חופש יצירה ותרבות מתקדמת ופשרה לאמנים בני לאומים שונים להשתלב בכל תחומי התרבות ולהיות חלק מהמרקם החברתי. אמנים אלה קיימו ביניהם הפריה הדדית אינטלקטואלית כאשר המאחד היה יותר הפן החברתי מאשר האידיאולוגי. הם קיבלו את השם "אסכולת פריס". מוצאם היה בעיקר רוסי-יהודי והשפעתם הייתה כה גדולה עד שהמושג הפך ל"אסכולת פריס היהודית".

ארבע ציירים יהודים הנמנים עם גדולי "אסכולת פריס" הם: אמדיאו מודיליני, ז’ול פאסקן, חיים סוטין ומארק שאגל וזה רק חלק קטן מרשימה ארוכה של אמנים אשר הגיעו לפריס עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ביניהם ליאופולד גוטליב, הנרי היידן, יצחק דוברינסקי, ג’ורג’ קארס, ז’אק ליפשיץ, ארכיפנקו, אוסיפ זאדקין, ליאון אידנבאום, סוניה דלוניי, מואיז קיסלינג, פנחס קרמן, דייגו ריברה, הנרי אפשטיין, פוז’טה, מנה כ"ץ ואחרים.

רבים מביניהם גרו במשכנות לאמנים לה-רוש - La Ruche (הכוורת) או בסיטה פאלגייר Cite Falguiere. הם נהגו להפגש בקפה רוטונד - Rotonde במונמארטר. הציגו בסלונים שונים כמו סלון דאוטון, סלון דה טולרי - Des Tuilleries, סלון הנשים ועוד.
האקדמיה קולארוסי - Colarossi במונפרנס הייתה מוקד תרבותי וחשוב. כאשר אמנים "ארצישראליים" הגיעו לפריס, הם התקשו לקלוט מייד את האמנות הצרפתית. ההלם היה גדול. במקרים רבים שמשו להם כמתווכים ומורי דרך הציירים היהודים, שישבו בפריס והשתייכו ל"אסכולת פריס היהודית" וכך נוצרו הקשרים. פריס הציעה שפע של השפעות, החל בקורו וקורבא הריאליסטיים ועד לרנואר האימפרסיוניסטי, סזאן ושאר ציירי הפוסט-אימפרסיוניזם; מפוביזם שהתנגד לצבעים לוקליים, קוביזם, שראה את העולם בפריסמה הנדסית, ועד לאסכולה של ציירי פריס היהודים.

השפעות האסכולה הצרפתית על הציירים ה"ארצישראליים" אינן אחידות ונכרו הבדלים בתפיסותיהם. עם הריאקציה נגד הציור מקומי, סולם הצבעים הבהיר התכהה ומבנה הקומפוזיציה נעשה אינטימי יותר, דבר שהתאים לאסכולה הצרפתית כמעט על כל ענפיה. בשנות ה- 30 יצירותיהם של אריה ארוך, פנחס אברמוביץ, רפאל מוהר, אברהם נתון, אליהו סיגד (סיגרד) הן יצירות שקטות ומתאפיינות בסולם צבעים נמוך וכהה, שהינו רחוק מהאקספרסיוניזם. בחירת הנושאים קרובה לתפיסת הנוף הצרפתית: שדרות, עצים, שבילים בכפר. לעומתן נראו עבודותיהן של חיים אתר, דוד הנדלר ויצחק פרנקל כמושפעות באופן ישיר ממסורת הציור האקספרסיוניסטי האירופי ומחיים סוטין המייצג המובהק של אסכולת פריס היהודית. אצל זריצקי בשלהי שנות ה- 20 ובתחילת ה- 30, וגם אצל סטימצקי בשנות ה- 30, נכרת הצמדות לציורי הנוף של פול סזאן. ציוריו של מנחם שמי עברו גלגולים רבים, מהאסכולה הפרימיטיבית דרך סזאן ופיקסו ועד לסינתזה בין השפעות אלה לבין ראיה עצמאית.

השפעתה של אסכולת פריס יצרה במקרים רבים סדרה של חיקויים אשר גרמה לביקורת. על אף ביקורת זו, במבט לאחור, אין ספק כי השפעת "אסכולת פריס" ומגמותיה השונות קיצרו את הדרך להתפתחותו והתהוותו של הציור ה"ארצישראלי"