כפתור וקרע

לתשומת לבך, יש לפתוח חלון חדש. הדפסהדואר אלקטרוני

רחלי רוגל
אוצרת: סול לנזיני
פתיחה: 01/04/09 נעילה: 23/05/2009

חאן ארינבה 1973 (פרט)רחלי רוגל היא אמנית קונספטואלית שגיבשה שפה אישית, מקורית ומפתיעה באמצעות חפץ יום יומי- הכפתור. בעבודותיה היא קושרת בין התפתחותו ההסטורית של הכפתור לבין קשת רחבה של נושאים. היצירות הן בעלות אופי מחקרי ואישי, מעין דפי יומן, מרובות רבדים ובעלות מסר המחבר בין מקורות יהודיים, מתולוגיים ואירועים אקטואליים.

כאמנית רדי מייד( ready made), היא משתמשת בנוסף למאות הכפתורים גם בחרוזים וב-"בובות דאגה" זעירות שאותן נהוג להניח מתחת לכר כדי להסיר דאגה מלב בעת השינה. המדיום היחודי מביא לגובה העיניים חפץ מוכר, הנחשב פחות ערך אך נושא מטען אישי, רגשי או היסטורי. כפתור הוא אמצעי זיהוי. הוא מסמל שייכות ומעמד ויש לו ערך כמשמר זכרון מאדם יקר, מבגד אהוב שהתבלה, ממשחקי הילדות.
בתערוכה "כפתור וקרע" עוסקת רוגל בשכול, גבורה, שואה, זכרון והנצחה.
כפתורים וחיילים מוזכרים בנשימה אחת בהקשרים טרגיים של מציאת גופות. כך זיהו את חיילי נפוליאון שנהרגו בעכו (ב-1799), את עשרות אלפי הגופות בקבר אחים בוילנה שמתו בנסיגת צבא נפוליאון ממוסקבה (ב-1812) ואת החייל הבריטי בפלנדריה (ב-1917). הכפתור, פחות הערך לכאורה, הוא לעיתים האנדרטה היחידה שזוכה לה החייל.

בתקופת השואה שימשו כפתורים כמטבע עובר לסוחר, כמחבוא לחפצי ערך, כמשחק כדורגל לילדי הגטאות כשנאסר עליהם לשחק ברחוב. בגטו לודז’ ילדים שהועסקו במתפרות ובחייטות בתפירת כפתורים זכו לדחיית שילוחם למחנה ההשמדה "חלמנו" עקב היותם יצרנים. את סיפורי השואה מספרת רוגל לא רק באמצעות הכפתור (היש) אלא גם בעזרת הלולאה (האין). הלולאה, הקרע הזה בבד שלא ניתן לאחותו בלי שתוותר צלקת, הפכה להיות בעבודותיה של רחלי סמלם של הניספים.

למראית עין העבודות קישוטיות, ססגוניות, עליזות ומזמינות להתענג על הפרטים. אלא שהמתבונן מגלה שהן מעין הבזקי זכרון מאירועים טרגיים בלתי נשכחים בזכרון הלאומי .
בעבודותיה של רוגל בולט הניגוד בין החומרים המניאטורים, העדינים והנשיים בהם היא משתמשת למרכיבים מהם עשויות מלחמות: חפצים גדולים וקרים מפלדה, אש, הרג, אובדן ואסון. "בובות דאגה"(worry dolls) דרום אמריקאיות שאמורות להרגיע, מייצגות סיוט שמתממש. כאן הן לעיתים מרוטשות, קטועות אברים ומייצגות את זוועות המלחמה. כותנות הפסים הצבעוניות מרמזות אף הן על קורבנות. שולי העבודות נבחרו בקפידה והם טומנים בחובם רמזים : בסדרה אחת קווי המתאר הם בד פלנלית שמשמש לניקוי כלי נשק, בשניה המסגרת היא כותונת הפסים ובשלישית קו המתאר שחור. החיבור של נשק, מלחמה וכותונת פסים מרמז לאבל הצפוי. מלאכת התפירה היא מעין טקס אבלות שבסופו נולד תוצר אסתטי השובה את העין.

באמצעות החיוב שבכפתור- והחסר שבלולאה מבטאת האמנית מוטיבים של חיוב ושלילה, סוף ונצח, מאבק ושלום. מכיוון שהמוות הסופי והמוחלט הוא כשאין מי שיזכור אותך, רחלי רוגל מבקשת לשמר זכרון שהוא קולקטיבי, שהוא לאומי, לזכור את אלה שבזכותם אנו חיים כאן.

סול לנזיני

תגובות 

 
#1 תגובה: כפתור וקרעשולה לויטל 2017-03-01 11:50
סבא שלי נעצר בליל הבדולח. במקום שיוויו הציע לאחרים שנשבו אתו: כול אחד יתלוש כפתור אחד ונשחק: דמקה/תחנה/זאב וכבשים. לבל תיטרף דעתנו מדאגה, בטלה ושעמום.