בכפיפה אחת - על חיות ואנשים מאוסף המוזיאון

לתשומת לבך, יש לפתוח חלון חדש. הדפסהדואר אלקטרוני

בכפיפה אחת / אנשים ובעלי חיים מאוסף מוזיאון בר דוד- קיבוץ ברעם -יולי 2010.

 לכל אורכה של הפרהיסטוריה, ההיסטוריה האנושית והיסטוריה של האמנות, מופיעים בעלי חיים, כתופעה חברתית תרבותית. בעלי החיים הוו חלק אינטגראלי של חייו ועיסוקיו של האדם עוד מראשית דרכו. הזיקה והתלות בין האדם לבעלי החיים הובילו תרבויות שונות ללמוד ולשכלל את שימושיהם בבעלי החיים לצרכי הישרדות ולסיפוק צרכים תרבותיים, דתיים וקמאיים כמו הצורך בקיום פולחן וטקסי מאגיה והצורך באסתטיקה ואמנות. למעשה, מלבד העיסוק באדם עצמו, שילובם של בעלי החיים בתחומי האמנות השונים כמו, ספרות מיתולוגית, אגדות, משלים וסיפורי עם, בציור ובפיסול, מצביע על צורך פסיכולוגי בולט וחשוב של האדם ומשפיע על מהלך התפתחותה של התרבות האנושית בתקופותיה השונות.


דרכי הביטוי השונות משמשות כעדות לקשר רב הפנים בין האדם לבעלי החיים. הקשר יכול היה להיות קשר של צייד, של עבודה, של שעשוע וחברות, של ביות ואילוף או קשרים המעידים לסמליותם של תכונות בעלי החיים בחיי האדם.

בתקופות קדומות, קירות המערות עוטרו בצדודיות בעלי חיים אשר ניצודו כמו פרים, צבאים, תאואים, סוסים ובעלי חיים אחרים תוך כדי הבלטת תכונותיהם. דימויים אלה סיפקו צורך דתי – מאגי. דיוקן של בעל חיים בעל עוצמה וכוח עשוי היה, על פי האמונה, להקנות שליטה על היצור המצויר, לייצג תכונות וסמלים אלוהיים או לגלם את האלוהות עצמה. אדם על גמל

אלפי שנים מאוחר יותר, בנוסף לבעלי חיים אשר סימלו אלים או שולבו בסצנות צייד וסצנות של חיי היומיום ותוארו באופן ריאליסטי על תבליטי קירות המקדשים, חוברו דמויות של בעלי חיים ושל אדם לישות אחת. כך נוצרו האלים ההיברידיים של הפנתיאון המצרי והגרסאות האשוריות, אשר היוו מקור והשראה לשרפים והכרובים המקראיים, לדמות האל בחזון יחזקאל, למפלצות של המיתולוגיה היוונית הקלאסית, ולאיקונוגרפיה הנוצרית של המלאכים.    

 

באמנות היהודית העתיקה יצירת בעלי חיים נחשבה כעבודה זרה, אך לאורך תקופות ארוכות, אנו עדים לקיומם של פסלי בעלי חיים. אחת הדוגמאות ואולי המוכרת והבולטת ביותר היא יצירת עגל הזהב על ידי אהרון כסמל לאלוהות ויותר מאוחר, ירבעם בן נבט יוצר שני עגלים ואיתם מסמל את גבולותיה של ממלכת ישראל. בתיאור מקדש שלמה, ים הנחושת מעוטר ב"שנים עשר בקר" (מל"א ז 25), את מסגרת המכונה עיטרו באריות, בבקר ובכרובים (מל"א ז 29), כסא שלמה מפוסל ומקושט בדמויות של בעלי חיים שונים (מל"א י 18-20) ובמצוות אלוהים, משה כתת את נחש הנחושת אשר סימל את הכוח המרפא (במד' כא 8). בעלי חיים עטרו גם מטבעות, רצפות בתי כנסת, ארונות קבורה,כני קטורת, וחפצים פולחניים אחרים.

אדם עם טלה על הכתפיים
 

בתקופת הרנסנס חלה התקרבות נוספת אל בעלי החיים. כדי ללמוד את האנטומיה ומבנה גופם, אמנים התאמנו ברישום וציור בעלי החיים באופן ריאליסטי ביותר. ציורים מדויקים אלה שולבו ביצירות מופת או הפכו לנושא המרכזי של היצירה. כך אלברכט דירר (Albrecht Dürer  ), ב- 1502, מתוך כבוד גדול לטבע, מצייר דיוקן של ארנב בדיוק מופלא עד לפרטים הזעירים ביותר וב- 1515 מצייר קרנף, חיה שלא ראה מימיו, על פי תיאור של קרנף שהובא לגן החיות בליסבון.

במאה השמונה עשרה והתשע עשרה בחרו אמנים רבים לתאר בעליי חיים באופן ריאליסטי. הם הקדישו זמן רב לצפייה בבעלי חיים אמיתיים בסביבתם הטבעית ועקבו אחר התנהגותם בטבע ואף ניסו לתאר הפגנת חיזור, טיפול בצאצאים, התייחסות בין פרטים שונים וזיקתם של בעלי החיים לבני אדם. בניסיון להתחקות אחר המהות של בעלי החיים, ולא רק אחר המראה הפיזי האמיתי שלהם, אמנים מסוימים יצרו דימויים מתומצתים ומסוגננים שלהם, אמנים אחרים יצרו בעלי חיים יותר דמיוניים. ב-1820 מצייר תיאודור ז'ריקו (Théodore Géricault  ) "סוס נפחד בסופת ברקים"   וגוסטב קורבה (Gustave Courbet  ), ב- 1867 , בציורו "מותו של הצבי" מתאר סצנה של צייד בה רואים צבי מתפתל אל מותו, עדת כלבים משתוללת, אדם עם שוט ביד ואחר רוכב על סוס המזדקר על רגליו האחוריות.

במאה ה- 20 פבלו פיקסו (Pablo Picasso  ) בסגנונו המיוחד, מצייר סצנות של מלחמות שוורים, פרנץ מארק (Franz Marc  ) יוצר את ה"סוסים הכחולים", את "הסוסים הצעירים" וציור "הכלב הלבן המשקיף על העולם".

בעשורים האחרונים, בעלי החיים באמנות משמשים בעיקר להעברת מצבים ומסרים חברתיים. אמנים שונים מציגים נקודות חדשות למחשבה ומעבירים דרך דמויות של בעלי החיים ביקורת חברתית או כמיהה לאידיאלים חברתיים. במקרים רבים הם מתמקדים בבעל החיים ישירות ודרכם שואלים את השאלות על האדם עצמו. ב-1992 ג'ף קונס (Jeff Koons  ) מציג פסל של גור כלבים בגודל ענק עשוי שלד מתכת ועליו צמחים נושמים ומתכלים. (כיום עומד הפסל בכניסה של מוזיאון הגוגנהיים בבילבאו)

 

בתערוכה זו מתוודע הצופה למגוון יצירות בהם המושא העיקרי הוא בעל החיים במערכות היחסים בינו לבין האדם, יחסים שמתאפיינים לעתים בפחד, בניצול, ברכות, בנאמנות  ובהומור.

האמנים הישראלים של שנות ה- 30 הרבו לצייר את הווי החיים של ארץ ישראל ותושביה.  הם ראו  בערבים, את דמות אבותיהם שישבו בעבר הרחוק בארץ כנען. נופי הארץ, תושביה, עבודת האדמה  וגידול הצאן והגמלים היו עבורם מקור לביטוי האידיאלים של עבודה והגשמה והתערות מלאה בארץ. בין הבולטים מבין אמנים אלה היה ראובן רובין אשר בין עבודותיו המתארות את החיים היהודיים והפירות של ארץ ישראל, הוא מצייר דמויות של רועים, עיזים וגמלים או רועה ערבי המאלף סוסים. אותם נושאים חוזרים ונשנים אצל אמנים אחרים כמו ליטבינובסקי המצייר "ערבי באוהל" , מאיר בן אורי החי ונושם את ה"חריש בעמק", שוורין המנציח בסגנון נטורליסטי רגע פסטוראלי בציורו "ערביות וחמור" ואריה לובין אשר מבטא את שותפות הגורל בין אנשים וגמלים בציורו "ערבים וגמלים".

אם נחזור לרגע לאחור בזמן ובמקום, נוכל להתרשם מציורו של אריה פיין הפותח לנו חלון אל העיירה בה חיות המשק הינן חלק בלתי נפרד מהבית, מקס ליברמן, אמן יהודי גרמני אשר תרם רבות לאימפרסיוניזם הגרמני, ברישום "משחקי פולו" מבטא את הדינאמיקה והעוצמה, האבירות, וחופש התנועה, הנחישות והעדינות, כמו גם האצילות, הכוח והיופי של חיית השעשוע – הסוס וארתור סגל, שבתחילת דרכו השתייך לאמנים האימפרסיוניסטים בגרמניה,  מציג לנו "זוג חתולים" יחד עם כלי בית כך שמתחשק להושיט את היד וללטף.

האמנית והמשוררת אלזה לסקר- שילר, אשר בערוב ימיה בירושלים מצאה מרגוע לנפשה הסוערת בהזנת בעלי חיים, מחברת אותנו בחזרה לעולם היהודי עם הציור "יוסף חוצה את המדבר", שמואל בונה מציג את "המשיח על סוס", אולי בהשראת הרוכב על סוס אדום לנבואת זכריה (זכ'  א 7) ודוד אבישר המתאר את עקידת יצחק כשהאיל הנעקד עומד במרכז הציור.

דוד מאסטרו מחזיר אותנו, באמצעות הצילום שלו "מלונה וכלב ליד הגדר", למציאות המקומית של ישוב צמוד גדר הגבול עם כל המשמעות עבור תושבי המקום ולבעלי החיים בתוכו.