“דוממות”: תערוכה מאוסף המוזיאון לזכר רבקה זיו

שבת 07.05.2022, בשעה 11:30

בציור דיוקן, מתבונן הצייר בדמות היושבת מולו והיא מתבוננת בו. מבט הצופה בתמונה, תוהה האם ציור דמותה, או רישום מבטה הישיר, מתאר אותה אמת.  האם ציור הגוף היושב בדממה, משקף כמראה את הדמות החיה ואת חייה, האם הוא מצייר את גם המתרחש בתוך הגוף, בליבה, בנפשה.

רבקה זיו, בתם של טובה ומשה בר דוד, נולדה בשנת 1930 בעיירה בז’זני בפולין (היום אוקראינה). בשנת 1934, היגרה המשפחה לישראל, עם בתם רבקה בת הארבע  וביססה את חייה בחיפה.

בשנת 1948 התגייסה רבקה לפלמ”ח, הייתה ממקימי קיבוץ ברעם בשנת 1949, ופעלה כמחנכת, כיוצרת תרבות, ככותבת פזמונים ושירים, מחזות ומסות, סיפורים וספרים, עד יומה האחרון באפריל 2021.

אמי לא הייתה אישה שותקת, היא הייתה נוכחת, מביעה בקלות עמדה, בדיבור וכתיבה, יודעת ודעתנית, ובו בזמן מתמידה בלימוד ונכונה תמידית ללמד.

בעיזבונה, אני מנסה למצוא דיוקן, אולי לאתר דימוי חמקמק, לרשום זיכרון עמום של פורטרט נעלם, בין הניירות הכתובים, לבין צילומים קטנים ישנים, עם שוליי תחרה לבנה של נייר.

באוסף האמנות הישראלית של מוזיאון בר דוד, נמצאים לא מעט ציורי פורטרט ודיוקן של נשים. חלקן יושבות מול הצייר, מישירות לעברו מבט סמוק, חלקן עירומות, לעיתים יושבות בגבן לצופה, מפנות ממנו מבטן. לעיתים הן מופשטות כטבע דומם ליד השולחן, לעיתים מפורק דיוקנן לצורה, לכתם צבע, נעלמות בקומפוזיציה שבין התמונה, החלון הפתוח לנוף וזר הפרחים, שהן אוחזות בידיים שלובות בחיקן.

פחות מאלה, נמצאות באוסף, יצירותיהן של נשים אמניות,  כמו רישום דמות גדולה ועירומה של הציירת אנה טיכו, או דומם ומופשט צבעוני, של לאה ניקל.

בהתבוננות בדיוקן המצויר, מתגלים ערכים של אמנות: מתגלה הפער שבין הדמות החיה לבין תיאורה במשיכות המכחול, בעושר של צבע אטום או שקוף, רישומה הדומם בכתם של דיו או קו של ציפורן.

בחילופי מבטים ביני לבין פורטרט האישה המצויר, בניסיון להקשיב לשיח הדומם בין שתי דמויות יושבות על ספסל, אני שואלת על מה שמגלה הציור ולא מגלה הדיבור והשיח, על מה שמגלה הגוף המופשט, ולא מגלה הפזמון, על הסיפור שמספר כד הפרחים הכחול, השושן הצחור, הלבן ולא מספרת אותה האישה הכותבת או המצוירת, בעצמה.

 

יובל עציוני, אוצרת, מרץ 2022