ראיון עם ג’וזיאן ונונו- “שמלת הכלה”

התערוכה של גוזיאן ונונו “שמלת הכלה” נפתחה במרץ האחרון באגף המבואה של המוזיאון, וזה בדיוק הזמן שלנו להכיר אותה יותר לעומק בראיון בלעדי.

הי ג’וזיאן. דבר ראשון, תל אביב או חיפה?
אני גרה בחיפה מהרגע שהגעתי לארץ. לפני 11 שנה החלטתי להעביר את הסטודיו שלי לתל אביב. את המהלך הזה עשיתי כי חיפה לא נתנה לי תשובה מספקת לסצנת האמנות. היה בי צורך להיות ולפעול במרכז בו הכל מתרחש. הקירבה לקהילה של אמנים, לגלריות ולמוזיאונים הייתה חשובה מאוד עבורי.
התארגנתי בצורה שתאפשר לי להמשיך להתגורר בחיפה ולעבוד בתל אביב. בימי ראשון אני מגיעה מחיפה ברכבת לסטודיו שלי, שנמצא בקריית המלאכה בתל אביב, וביום רביעי אני בחזרה בחיפה.

צרפת או מרוקו?
נולדתי בליון, עיר במרכז צרפת ואחת הערים החשובות במדינה, מאוד תרבותית אבל שונה בתכלית מפריז. שני ההורים שלי נולדו במרוקו. אבא שלי הגיע לצרפת בין שתי מלחמות עולם.הם התחתנו במרוקו ועברו לצרפת תיכף אחרי החתונה.

צילום או רישום?
אני תמיד מתחילה עבודה חדשה מרישום, שהוא עבורי המדיום המשמעותי. הוא מאפשר לי לתרגם את המחשבה לקו, דרכו נקבע הכיוון של העבודה החדשה. במהלך הזמן הרישום נשען על צילום. בשנים האחרונות עברתי לצילומים הנוגעים בחיים האישים שלי, מתוך האלבום המשפחתי.
הרישום התחיל לקבל “תפקיד” מיוחד מאחר והוא משחזר את התנועה שקפאה בתמונה. הוא מחזיר לה חיים, וממציא מציאות שלא הכרתי. הוא דומה לסטורי בורד המאפיין את תחילת הקולנוע, דבר שאיפשר לי ליצור סירטי ווידאו שבהם המיידי והאינטואיטיבי יצרו יחד “צילום חדש”. ניר הרמט אמר לי פעם “את צלמת ללא מצלמה”.
בשמלת הכלה, הכותרת של העבודה הובילה אותי ליצור סרט ווידאו שבו אני “גוזרת” תרתי משמע את שימלת החתונה של אמא שלי.

ספרות או אמנות?
אני בעלת תואר אקדמי בספרות ובהיסטוריה והטקסט בשבילי הוא מקום מנטלי שתמיד נמצא בי, בתוך תוכי. בתערוכה הנוכחית למשל, הטקסט הקצר שמסתתר מאחורי הכותרת “שמלת הכלה” הגיע אליי עוד לפני היצירה וממנו הכל התחיל. מהלימודים האקדמאים בספרות והיסטוריה, הפנמתי את היחס שלי אל המילים ואת הצורך לפנות אל העבר כאל מקור, דרך ההיסטוריה הפרטית והמשפחתית.

 היסטוריה אישית או קולקטיבית?
צילום כמסמך מתעד וכהוכחה לאמת ולמציאות, נמצא היום בסימן שאלה. הצילום הפרטי והאישי עדיין נשאר מסמך אותנטי שאיתו אני יכולה לעבוד ולהעמיד אותו אל מול הפקציה. בסטודיו אני חוקרת  את ההיסטוריה האישית שלי, השייכת לזמן שלא הכרתי  -לפני שנולדתי. הזמן הופך לקטליזטור עבור היצירה החדשה. העבודה בסטודיו משחררת את מה שלא נראה בתמונה והיא מערבבת זמנים של מה שהיה, הזמן של הצילום, והרגע שבו אני פועלת.

הזמן החדש שנוצר שהוא תוצר של עבר והווה בו זמנית, מרתק אותי, והוא החומר לעבודה בסטודיו. הפן האישי נעלם, ולצילום יש פוטנציאל לסיפור חדש.
ב”שמלת הכלה” ההורים שלי מופיעים ללא פנים, כדמויות אנונימיות שקופות כארכאולוגיה של זמן. הצילום המקורי האישי איננו, אפשר לנחש את קיומו אבל הוא מפנה מקום לזיכרון קולקטיבי, אוניברסלי.

זיכרון או מציאות?
הזיכרון האישי עבורי, הוא הפיקציה הראשונה המחליפה את המציאות. אין אפשרות ודאית להוכיח את מה שאנחנו זוכרים, ודרך היצירה אני בודקת” :איך אפשר להראות את מה שנעלם”.
כל רגע של מציאות הופך בו זמנית לזיכרון, שהופך אותה לפיקציה. מה שהיה אף אחד לא יודע, וזה מרתק אותי מאוד. אין הוכחה למה שהיה, הזיכרון הוא המציאות פקטיבית שמלווה אותנו. מה שהיה איננו, אנחנו יודעים רק מה שאנחנו זוכרים.

עברית או צרפתית?
השפה אצלי הוא המקום שממנו אני צומחת ויוצרת. אני קוראת וכותבת בצרפתית, ומדברת בעברית. השפה היא הביטוי התמידי של הזרות שלי כסוג של חומה המבודדת אותי בחלל צף בין שתי תרבויות.

 

שרה שרון

מוזמנים לבקר בתערוכה “שמלת הכלה” של האמנית ג’וזיאן ונונו באגף המבואה של המוזיאון. לפרטים נוספים אודות התערוכה>>

 

דברו איתנו:
04-6988295 bar-david.info@baram.biz