לא גוף לא אדמה לא דם לא ארץ

תערוכה קבוצתית

  • אוצר
    אבי איפרגן
  • אמנים
    תערוכה קבוצתית
  • מועד התערוכה
    23.02.19 - 04.08.19

 אמנים מציגים: אבי סבח | אברהם קריצמן | אורן אליאב | אלון קדם | אלכסנדרה צוקרמן | אלעד רוזן | אסף אלקלעי | אפרת רובישטיין | אשרף פואח’רי | בועז לוונטל | גליה פסטרנק | דן אורימיאן | דניאל אוקסנברג | הילה שפיצר | הילי גרינפלד | ליהי תורג’מן | חנאן אבו חוסיין | טל ירושלמי | יוליה אורצקי | יונתן הירשפלד | ירון אתר | ליאור שחר | מיטל כץ-מינרבו | מתן אורן |מתן בן-טולילה | נעם ונקרט |ספיר גל | עדי פלומן | פלורה דבורה | צוקי גרביאן | קטורה מנור |רוני דורון |רחל פרומקין | שגיא אזולאי | שלי רייך | תמר שחר

התערוכה בוחנת ארבעה נושאים שמתקיים ביניהם מין קשר גורדי , ארבעה דימויים שהם גוף, אדמה, דם וארץ .דימויים שנושאים מראש תו של שלילה ומתנסחים בשפת ציור ופיסול ומציבים שאלות על מיתולוגיה פרטית, על מחשבות שנוגעות באופן ישיר להתנסות שלהם בסביבה אלימה, על חוויית הקיום הישראלית ומעל לכל על שפת הציור ומשטח האשליה של הבד ואופני הייצוג שלו. 36 אמניות ואמנים מתוך שני עשורים  של ציור ישראלי צעיר ובועט ולא מתגנדר באסתטיקה רזה ופוצע בגוף החי של הציור את הדי הקיום היומיומי שלו. ה”לא” הוא מקום לא מוגדר של ייצוגים חמקמקים ,לפרקים דימויים בתחפושת. ה”לא” הנו גם מרחב של התאיינות הדימוי והופעתו מחדש,  והוא גם נקודת האפס של הדימוי. ומתמקם לו במרחב נזיל של מסמנים.

“לא גוף” מחולל שאלה מה כן ביחס לאופני הייצוג של הגוף העכשווי ?.  ההיתכנות של הגוף כשדה קרב של הפוליטי והאסתטי, והגוף הוא עדות למצרף של מחוות גוף,שמופיע בכמה עבודות . כמו בפסלי הגבס, שמראים נגטיבים של תנועות גוף, ומשמרים זיכרון שלהן. ובעבודות ,שהגוף הוא שדה של פיתוי ודחיה , כמו בציור שמטביע את המושג  “yalla” כסטיגמטה על בגד גוף של האמנית. או  הגוף  בשפגט מושלם נשען בבוטות אירונית על אחרים. וכך לאורך התערוכה הגוף עובר טרנספורמציות בהופעותיו. הגוף הופך לצומת של שיח על  פולחן הגבריות ,על מזכירה בגורד שחקים תל-אביבי שמשתכרת בשכר לייט, על ירושלים כמזבח של פורנוגרפיה פוליטית. “לא דם”, נע בין המקברי לפולחני. והאלימות עוברת סובלימציה בהתרוקנות הממד ההרואי והפטלי של הטרור. הדם ,כקשר דם בציורי פולחן, ודם על ביטוייו הדתיים והחברתיים בסדרת עבודות “ואג’ינה”, ובציור “ניתוח” של פנים, של פורטרט ושל זהות. ביטויים לעיסוק באדמה ובחומריה נשזר לתוך עבודות שמסתירות אותה, ורק הידיעה שהציור קורה על פני שטח מעובדים של טרה קוטה מטילה הילה מיסטית על הציור .שאלות על פריפריה והפרחת השממה מוצאות ביטוי אירוני בעיוותי פרספקטיבה של הציור ,” אנו באנו להפריח את השממה ” וכך גם בערעור נקודת המבט על האופק בציור ,” תפוח סדום גדול” . היד הנשלפת כאקדח, פשוטת עור וחשופת עורקים וגידים, מדמה במהלך משולב של ציור שאיננו ציור ופיסול שאיננו ציור, ורק באמצעות הצבע והגדשת נוכחות חומרית שלו ,מערערת את אשליית הדימוי. ההתחפשות לחומר או הטבעה של אובייקטים על פני שטח הציור והותרת עקבות שלהם, מציעה ייצוגי מציאות באופנים של סימולציה .העולם הדיגיטלי מחלחל ומוטמע בציור של ” ייצור עצמי” ובפסל ברונזה “שינוי גודל”, פעולה יומיומית שהפכה לפעולה ביונית של היד שלנו על מסך הסמרטפון. הדיגיטציה נשתלת לתוך הקיום הביולוגי של הגוף. התבוננות על אלימות וכפיית הגוף על אחרת בעידן של ה-Me too””,מופיע כעדות ממקום רחוק מגרעין רימון בסיפור המיתולוגי על הדס שחוטף את פרספונה אל מעמקי השאול, ורק מספר גרעיני הרימון משחררים אותה לתקופה מוגבלת. הליכה בתוך התערוכה שוזרת בין העבודות שיח מצטלב, מחייב שולל ומערער.היד שסוחטת את הלימון, היא היד שיודעת את חרדת הקיום ומתוך הלימון ייסחט דם . היד המזדקרת בגאווה פלית עושה סובלימציה לאותה חרדה .גוף האמן כישו מחוץ לקבר, וגוף האמן צף על פני מים זרחניים מגלמים ריבוד של שאלות שמה שמשתמע מהן מצבו של האמן וכל זה בתחבולות ציוריות ,ובהתחפרות בתוך שפת הציור .ציורים חרוכים רוויי דם של “פורטרטים מטוגנים” בתהליכים כימיים הם מסע ארוך של מבט שראה את האימה ,כפי שאימת התקופה השתקפה בפורטרטים של מקס בקמן. תהליכים חומריים ואמצעים כימיים משמשים להטמיע משמעויות פסיכולוגיות בפני השטח של הציור. ההשתקפות של המציאות הישראלית עוברת דרך סדרת ציורים על אמריקה. אמריקה זה כאן . ואמריקה זה כאן, בקבוצת אקוורלים של תרבות נוער שוליים מתוך בלוגים אמריקאים: בציור ” קרקע יציבה”.עפיפונים בשמי הדרום לוא-טייק של טרור. ראשים כרותים צפים בחלל שחור וקודר ליד “שדה פרחים” מעמת משמעויות על פואטיקה של חרדה לעומת מינימליזם שמייצג בד שעוטף גוף ,סרוג ורקום בדימוי של פרח שנבנה ומתפרק לצורה בסיסית של ריבוע .נע בין הפיגורטיבי למופשט, פושט ולובש צורה .התערוכה מקיפה שרשרת של משמעויות . היא עוסקת בהתבוננות בפרה היסטוריה, בקול הדומם של הציור, בקולנועי שמייצג את הרגע המפוספס , אותו רגע חשוב שחומק מאתנו. בלהיות מנוי  על הארץ והמשמעות הכפולה הגלומה במושג זה. על רמזים לחלקי אובייקטים מהמציאות הישראלית שמסמנים סביבות אלימות ואפופות אימה , ציור של מגרש חניה ,או צינור לדגל על החוף.ומה עשה בין גוריון וחשב בעמידת הראש המפורסמת שלו על החוף? גם התקלות במדרכה בציור מופשט מהדהד את האונטולוגי של הגוף. קולאז’ של ” דרייב אין” מייצר משמעות כפולה ותת-משמעות ,כשמכונית עושה דרייב לתוך הפה . ו”החיג’ב המחייכת” ורכיבת עירום על אופניים בציור, שקורה בתנועת מכחול כמו בהיסח הדעת ,הגוף החופשי של מרגריטה , המרחפת על מקל מתוך “האמן ומרגריטה ” של מיכאל בוגלקוב  ,ביטוי לניידות הדימוי מספרות לפלסטיות וחוזר חלילה . התערוכה ספוגה בכפלי משמעות וביריעת שאלות על גוף, אדמה, דם וארץ .

  • אוצר
    אבי איפרגן
  • מועד התערוכה
    23.02.19 - 04.08.19
  • אמנים
    תערוכה קבוצתית
מבט הצבה. צילום דרור מילר
מבט הצבה. צילום דרור מילר
ספיר גל, השיניים של סבתא, 2017
קטורה מנור, היינו העתיד, 2015
מבט הצבה. צילום דרור מילר