מבט על הקיבוץ

תערוכה קבוצתית

  • אוצר
    אבי איפרגן
  • אמנים
    תערוכה קבוצתית
  • מועד התערוכה
    18.06.16 - 05.10.16

אמנים מציגים: אלינור סולומון | בועז אהרונוביץ | גיא רייביץ | ג’יל פיטוסי | ז’אן נואל-בגאר | חיים יעבץ | טל ניסים | כרמי דרור | ליליאנה פרבר | נעמה פורת | עדי פלומן | רמי מיימון | תמר שחר

סוגיית המבט נידונה רבות בפסיכולוגיה, בפילוסופיה ובאמנות. הדימוי המצולם מעורר יחס אמביוולנטי לגבי ייצוגו של המדומה, בהקפאת קטעי מסומנים מהוויה מצולמת, בעדשה שלא מצנזרת או מייפה את המבט.

עשרה אמנים הוזמנו להתבונן בקיבוץ ובחיים בו, התבוננות מבחוץ פנימה. ארבעה אמנים מתוך הקיבוץ מתבוננים כמו לתוך מראת היום יום שלהם ויוצרים ביחס לזיכרונות, להתנסויות ולאותה הוויה אותה חווים לא דרך מסננות.

כל אמן מגיע עם גריד מיתולוגי אישי דרכו נוצר שיח עם מושא ההתבוננות. הגריד הזה מוחל על המציאות ומתעצב לאור תובנות אישיות. ברגע ההוא, הוא מחולל מבט מזוקק של התרשמות.

בועז אהרונוביץ תופס את הקיבוץ כיחידת קיום סמוכה לגבול, מוקפת גדר ועמדות ירי לאורכה. הוא יוצר לבירינט שמשלב מערכת מבטים בין החוץ לפנים הקיבוץ.

רמי מימון, מפגיש תפיסות מרובדות ביחס לייצוגים של מציאות ומצביע על גבולות תרבותיים ופיסיים. בין פסל ראש מחוץ למוזיאון, לסלע מההר שמדמה פסל, לבין סרקופג מלבנון וכלי זכוכית מתוך אוסף בר-דוד. ערימת אבנים מנופצת ומסותת מהכפר בירעם, היא ערימה טעונה זיכרונות, טעונת חיים והופכת לשכבה ארכיאולוגית. השיטוט בין מרחבים הוא מבט בתנועה.

הדר מיץ ותמר שחר מביימות את עצמן בבריכה ובבית אריזה של הקיבוץ, שתי סביבות מרכזיות בתוך קיומו של הקיבוץ. אחת היא מקור פרנסה ליד מקור של התרגעות. הן מתחזות לזר בבגדים שיצרו לעצמן. תמר כבת ים  בין שתי בריכות מייצרת סוג של חלום שניצת לרגע כדי לתעתע באותה מציאות. הדר על שפת בור בתוך בית אריזה, קדה קידת התבוננות פנימה. בין הסתכלות פנימה למעמקי התהום לבין קידה בטקס דתי.

חיים יעבץ, חבר ברעם, מתבונן פנימה וממלכד את המבט באמירה על שני צמתים חשובים של הקיבוץ, חדר האוכל ומועדון לחבר. שני מרכזי שיח. שני דימויים שמחוללים את השאלה האם באמת מתקיים אותו שיח לו יש ערגה אוטופית. בסדרת צילומי לילה מתחדדת האמירה על אותו שיח של שתיקה.

גיא רייביץ, בן הקיבוץ, מערבל זיכרונות של ילדות, נעורים ונוף. פיסות מקום הופכות לדמות ומתפרקות שוב לחלקי מציאות. הוא קושר בין הנוף ופרטי זיכרונות ארוגים בפרחים מיובשים של האבא, בונה רייביץ, שהיה מיוזמי ומובילי הקמת המוזיאון עם משה בר-דוד.

טל ניסים, בוחר סמלים מרכזיים בחיים הקיבוציים כמו שכונת החומות, המרפאה, מגדל המים ובריכת השחייה. הוא מסיר חלונות משכונת החומות וממלתחת הבריכה, והופך את המבנים לצורות גיאומטריות, כמו בציור של פיט מונדריאן. אלא, שכאן הטרנספורמציה מחזירה את הארכיטקטורה לציור ובד בבד מקפלת אמירה של להתחיל מחדש. המגדל משיל את הצינרות והסולם, הסמליות הבראשיתית והמיתולוגית שלו מועצמת.

ז’יל פיטוסי לוקח אותנו לרגע של בין ערביים, הרגע הצר הזה שבו יש התגלות חולפת של היער. רגע כמעט נטול אור שבין יצירת היער להיעלמותו. בין יצירת הדימוי לבין היעלמותו. היער שסמוך לקיבוץ מייצג מראה דרך מבט מצומצם על מורכבות היחס בין פנים הקיבוץ אל החוץ שלו. שיטוט בין תודעה קיומית אחת לאחרת.

עדי פלומן מפסלת דימוי דיגיטלי של שממית אותה פגשה בביקורה הראשון בקיבוץ. מפגש, שמייצג עבורה את הזרות ביחס למקום חדש ואחר. היא משתמשת ביצירה המצולמת כסקיצה ליצירת פיסול דיגיטלי. יצירתה חפה משפת הצילום. הפעולה שלה היא פשיטת עורו של הדימוי ויצירתו מחדש. כמו תודעה חדשה של שממית, כמו הוויה אחרת של זרות.

כרמי דרור מייצרת דימוי בא ונעלם. כמו זיכרון חולף על רשתית העין. מתוך גן המשחקים בחרה אוביקטיים שנצרבו בזיכרונה. בילדותה התגוררה עם משפחתה שלוש שנים בברעם. תמונות כמו אור של גחלילית, כך הזיכרון ההוא בא וחולף, עד שניצוד לרגע ברשתית המבט ומתקבע לתמונות לילה מבהיקות של עץ/דינוזאורוס.

ז’אן-נואל בגאר מפגיש בין עבר להווה, בין תהליכים של התהוות ליצירת מקום. הוא מגלם בתוך יצירת התמונה מבט ארכיונאי כששחור-לבן וצבע נפגשים במבט אחד.

ליליאנה פרבר, מחברת בסרט וידאו בין שכבה ארכיונאית של התקשורת בין חברי ברעם, על מורכבות השיח  ביניהם מעל דפי הפייסבוק, לבין המבט האוטופי של סטיבן שפילברג. סטיבן מתאר את הקיבוץ כחזון מושלם של חיים הרמוניים. ליליאנה יוצרת שתי שכבות מבט, אחת חפה מהגריד התמונתי והשנייה מפוקסלת כרקמה חיה ארכיונאית של שתי הוויות, אחת השיח בפייסבוק והאחרת מושלמת ולא מציאותית.

אלינור סלומון משליכה חלום ופנטזיה על בית מגורים בשכונת הוותיקן בקיבוץ, הצומח מתרבות של מוטלים. ניסיון להתבונן דרך הקרום הפנטסטי על מקום זר שנקרים אליו.

נעמה פורת מצלמת את בירעם בשעות אחר הצהריים, בשעה המתוחה מאוד בה האור החל לסגת. בשעה המעלה מאליה את השאלה, כיצד לתפוס דבר מה ממה שנסוג, לאחוז בשולי נוכחותו של זה ההולך ונשכח. כיצד לדובב, באור ובצורה, את החומה, למשל, שאינה חוצצת עוד בין דבר לדבר. את המבנה הזה, שיעודו נשכח. את הפתחים המתכסים, המתעקשים לדבר אלינו, אם נטה אליהם את העין, בלשון האבן הנשכחת שלהם.

מבט על הקיבוץ נותר כשאלה גם על סוג המבט אותו מפעיל על יחידת קיומית. אותה הפעלה דומה למבט הטרוטופי על טופיה שבתחילתה הייתה אוטופיה.

  • אוצר
    אבי איפרגן
  • מועד התערוכה
    18.06.16 - 05.10.16
  • אמנים
    תערוכה קבוצתית
חיים יעבץ
טל ניסים
כרמי דרור
אלינור סולומון
בועז אהרונוביץ