קסדות וגולגלות

יונתן הירשפלד | צוקי גרביאן

  • אוצר
    אבי איפרגן
  • אמנים
    יונתן הירשפלד | צוקי גרביאן
  • מועד תערוכה
    15.10.16 - 15.01.17

קסדות וגולגולות מתגוללים בשדה הפתוח, הם מה שנותר מקולות המלחמה, זו שמהדהדת בחלב שבסוריה מעבר לגבול הצפוני, או זו שמזכירה לנו את מלחמת הקיום היומיומי של כל בן אנוש. אולי זו מטפורה למלחמתו של האמן בשדה האמנות ברמת המקרו, במיקרו שלו, בשדה הקנבס שם הוא רוקח את צבעי רעיונותיו לייצוג של קרעים ורסיסי מציאות. הקסדה והגולגולת, שני אובייקטים, שמאבדים את משמעותם זה בפני זה. המוות אינו זקוק להגנה, מאותו רגע שקפא בסמליותו, בצורת גולגולת וצליל הפח של קסדת האבירים התעמעם אל מול חיוורונה של הגולגולת הריקה. לכאורה, מתקיים כאן מפגש אבסורדי בין המגונן לחולף, בין הקסדה לגולגולת. בין אותה הרואיות שחופנת את סופה. אולם, הגולגולת והקסדה מייצגות מסכי התבוננות על מורכבים, על הציור ועל שדה האמנות.

נניח לצמד ההפכים קסדה וגולגולת, שהצמידות ביניהן סותרת ונניח לקולות המלחמה מעבר לגבולנו ואף נניח לאקטואליה, ששני דימויים אלה מעוררים בדעתנו. נניח למטאפורה, שהיא השדה הלוהט של האמנות, שנזקק לעתים לנשמתה של האלגוריה ונשוב לרגע המכונן בתולדות “החזרה לציור” של שנות ה-80 וה-90 של סוף המאה ה-20.

“החזרה לציור”, זה היה המוטו של שנות ה-80, למרות ההצהרות על “מות הציור” ולמרות, שבשנות ה-60 של המינימליזם ובשנות ה-70 של האמנות הקונצפטואלית הציור לא נכח בגלריות. למרות כל אלה, הוא המשיך לנבוט בסטודיו של אמנים אמריקאים, איטלקים, גרמנים, צרפתים ובכל אירופה כולה. התקופה אשר כונתה פוסט-אוונגרד אופיינה בציור שונה מזה שהיה לפני שנות ה-60. זה ציור, שקיים בכפיפה אחת את הרציונאלי לצד האי-רציונאלי, הדקורטיבי לצד האנטי-דקורטיבי. המאפיינים הבולטים של הציור הזה באופן שונה מהציור המודרניסטי הם: ציור שעסק בלאומיות- האמריקאים עסקו בנושאים של החברה האמריקאית, האיטלקים הפנו מבט עורג לעבר שלהם. הגרמנים התמודדו בביקורתיות כלפי העבר הנאצי. הציור של שנות ה-80 היה בו מהציניות, מהאירוניה, מהלאומיות, מהפרגמאטי, מהפנטסטי, מתרבות גבוהה לצד תרבות נמוכה, מהמטאפיזי ומהמיתולוגי. החיים על כל, שפעם באו לידי ביטוי בהדרתו של הברוק עד קצהו של הרוקוקו. בקריאה מחודשת בציור שלפני המודרניזם וזה שלאחריו. רוחה של המאה ה-17 הדהדה בהופעתן של הגולגולות בציור של סוף המאה ה-20. דימויי הגולגולת במאה ה-17 ציינו את החולף; “הכול הבל הבלים…”  ו”זכור את יום המוות “… אבל הציור של סוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 הפנימו גם יסודות קונצפטואליים. רבים מהציירים, שחזרו לצייר היו בתחילת דרכם אמנים קונצפטואליים. לא ארחיב כאן את היריעה בסוגיה זו.

אחרי שהד “החזרה לציור” שכח מעט בהקדמה זו, נשוב לשני הציירים בתערוכה זו: יונתן הירשפלד וצוקי גרביאן. שני אמנים המובילים את המבט שלנו בקריאה מחדש בציורי האמנים הגדולים: רמברנדט, קראווג’ו, גויה, ולסקז, טיציאן ואחרים. קריאה זו מאפשרת לנו לראות דרך הבחירות שלהם התמקדות המבט והטלת זרקור בפרטים מציורי המאסטרים הגדולים. ציור מחדש של פרטים מתוך ציור מאיר אותו באור מאתגר ומסקרן. שניהם מציירים את “הסגרת ישו” בעקבות צייר הבארוק קראווג’ו. צוקי מתמקד בחיילים הרומיים ובהופעתה של האימה המתגלמת ברוע. הוא מבליט את הברק המתכתי של שריון החיילים המעצים את כוחו של החוק ומהדהד את השתקפותה של האימה. יונתן דולה מאותה סצנה את קרוואג’ו, מתבונן בקסדה ובקרן אור אדומה מושלכת על הבד. מבט מהורהר ושואל על הרגע הדרמטי של הסגרת ישו או על הציור, כי כאן נוצרת דרמה אחרת.

יונתן וצוקי, כל אחד בדרכו מתמודד עם שאלות רבות ומורכבות על דמות האמן דרך הבשורה עד לצליבתו של ישו. ישו הופך לאלגוריה על מצב האדם,על מצב האמן ועל מצב החברה. הם מרחיקים דרך ההתבוננות בעבר כדי להדהד את ההווה.

הדרך של יונתן עוברת דרך הנכחת המוזיקה, התנועה והמחול בציור הדומם. דרכו של צוקי עוברת דרך הקולנוע. יונתן מטיח את הבשורה של בוגרו על משטח מסורג קופפרמני. קופפרמן שצינן את ההפשטה, אותו מאסטר של המודרניזם הישראלי, ומטיח שוב אל פני הציור של זריצקי את הבתולה מאזינה לשירת המלאכים כשישו העולל בתנועת רגליו מסמן את צליבתו ואולי את חוסר המנוחה של הציור, שצריך כדי להתקבל עליו להיצלב שוב ושוב. יונתן מוליך אותנו במסע הזה בעזרת שפת מכחול וירטואוזית מתוך הערכה שהוא רוחש למאסטרים הישראלים: קופפרמן וזריצקי. הפורטרט של יונתן מתמזג בגולגולת בסדרת רישומים “הירשפלד ביטוחים” האירוניה בוהקת ומרובדת בהתמזגות של תודעת הסופיות. יונתן מודע למקומו של הציור כסוג של מסכה, כסוג של עור ולכן מחדד הוא באירוניה דקה באמצעות פשיטת עור פני האמן בסדרת פורטרטים של עור. הוא פושט את עורו של הציור ומציג לנו את אורו האחר של הציור. מסכות העור הן תיאטרליות, קולנועיות ואופראיות בו זמנית. מוסיקת פשיטת העור ורגע היחשפות של הפנים האמיתיות של הציור כמו הסרת המסכה מבד הציור. יונתן פושט שוב ושוב את עורו של הציור, עורו של הייצוג.

צוקי גרביאן לוקח אותנו בדרך אל הקולנוע. הוא מצייר סדרת פורטרטים עצמיים בהם ממזג את דמותו עם דמויות בדויות של מאסטרים של הציור וספק עם דמותו של ברוס לי, האייקון הבלתי מעורער של סגנונות לחימה מגוונים, שמשמש כאן  לצוקי, מטאפורה לקרב האבוד מול המאסטרים של ציירי העבר. ברוס לי בסרטו “משחק המוות” המתרחש בפגודה רבת קומות מנהל מלחמה בכל סגנונות הלחימה ובקומה האחרונה הוא נלחם בסגנון של עצמו מעין אודיסיאה לקרב האבוד. בסדרת הפורטרטים צוקי מצייר ומסתיר, מצייר ומוחק, מצייר ומפרק ולבסוף מעמיד את הלא מיוצג ואת החסר הבלתי נראה כסוג של נראות מטאפיזית. רבדים של רמברנדט, גויה, ולאסקז ואחרים מאירים את היום יומי שלנו. מייצגים את המציאות באור נגוהות ומשרטטים מבט על הייצוג העכשווי של הציור. צוקי מחזיר אותנו לבדידותו של האביר האפל “באטמן”, על-ידי סדרה קטנה ועוצמתית של באטמן שמבטו מתבונן בנו מאחורי מסכה, מסכה של הבדיון, מסכתו של הציור או מסכתו של האמן.

וכך במסע בין ברק הקסדות לבין חיוורונה של הגולגולת מהלכים אנו בשבילי המיתוסים והתפרקותם. בשבילי אורו האפל של הקולנוע ומאזינים יחד עם הבתולה לשירת המלאכים הבדויה.

  • אוצר
    אבי איפרגן
  • מועד תערוכה
    15.10.16 - 15.01.17
  • אמנים
    יונתן הירשפלד | צוקי גרביאן
צוקי גרביאן. מארס כפול, 2012
צוקי גרביאן, 2016
מבט הצבה. צילום: דרור מילר
יונתן הירשפלד, 2016