שכבות כפולות של משמעות מוצפנות בפני השטח התמונתי של סימן-טוב. פני שטח שחושפים מערכות של תרבות וחברה, וגם הפוליטי נרמז בקריצה. פני השטח של הצילום ופניה של המציאות, נפרשים כמו מניפה צבעונית והם מאורגנים בתוך סדר גיאומטרי מוקפד, או בשוליו הפרומים. סדר המארגן את המרחב במפגשים, שבין המארג האנושי למרחביו השונים. המרחב האורבאני, המרחב הטבעי והמרחב המלאכותי.

הצילום של סימן-טוב מחבר בין הנוכח כאן ועכשיו לבין עקבותיו של החולף ואובדן הפונקציונאליות שלו. בין הופעתו של האירוע, להפרעה שמסיטה את מבטינו מהנושא המרכזי אל שוליו. הקומפוזיציות של הצילום וחיתוך הפריים מייצרים את ההיגיון המושגי ביסוד פעולת הצילום שלה. כך בתמונה שמייצגת תור ארוך משתרך על רקע שורת מבנים  של "הסגנון הבינלאומי" ומה שנוטים לכנותו באוהאוס, עם מבנים אפורים, חיוורים, דהויים ונטושים, שלעומתם בולטת הצבעוניות המרהיבה של התור הארוך. הזרם האנושי שממתין בתור ולא ברור למה ההמתנה. האינפורמציה הזו נחתכת מהתמונה. הצופה מתעכב על פניהם של האנשים ועל המבטים שלהם המוסטים מהקו הישר של התור. התמונה מחולקת לרצועה ארכיטקטונית לעומת רצועה אנושית. סיבת ההמתנה הלא ידועה וחיתוכו של הרצף מספקים ממד קולנועי של תנועה בזמן והתמדתו של המשך. בהיעדר קצוות של התחלה וסוף לסצנה, מוחרפת אשליית התנועה והזמן.

לסימן-טוב יש טיפולוגיה מובנית והיא מרשתת פרקים מתוך ההוויה הישראלית בתוך סוגות אחדות; כמו סוגת תרבות הפנאי, אירועים בגנים לאומיים ואתרי מורשת, טבע עירוני ותצלום מודל מלאכותי של חניה, העתק של העתק של מציאות מתוך תערוכת מודלים של "מיני ישראל". אלה ואחרים נמצאים במסגרת ההתמיינות של אותה הוויה לסדרות. סימן-טוב מצלמת עם משיכה עזה לצבע. ישנה נוכחות של משטחים צבעוניים וצורות גיאומטריות צבעוניות, שבמבט ראשון נראים לכאורה שהתקלפו מזהותם הבסיסית כמסמנים של עצמם ובכך יוצרים חזות מופשטת של מינימליזם גיאומטרי, אולם כשתחושת הנראות הזו מתפוגגת שבות הצורות להוראתן הבסיסית. הצורות העגולות והמלבנים מתבררים כשולחנות וכסאות בקפה או בר.

השניות של המשמעות, או הנראות הכפולה שזורים בלב הצילום של סימן-טוב. קיימת חלוקה גיאומטרית של מרחב התמונה ושפת חיתוכי פריים מובנית והצהרתית. כמו בקונסטרוקציה הקורסת, שנבנתה למחלף "בת-גלים" בחיפה וכך גם בפסל בעכו שנעשה ביוזמת חברת חשמל, עמוד כדורים כתומים מזדקרים לכוון הרקיע וחומקים מנראות של פסל בזכות ההפרעה של המשאית/מנוף. הפרטים הקטנים והשוליים מצויים באותה היררכיה כמו הגדולים. וכך מופיע בתמונת הפסל הכתום בעכו בשוליו של האירוע המרכזי, זווית ברזל כפופה נעוצה בכביש כשארית למשהו שהיה, ומדגישה את הריאליזם של הצילום ואת הממד האקספרסיבי והשפלת המבט אל הקיומי ואל הפשוט. הופעות של היסח הדעת או הסטת עין לממשות שולית, קיימת לפחות בכמה מקרים בציור של אדוארד מנה שחלק מציוריו נעשו בעקבות צילום. הקונסטרוקציה הקורסת של מחלף "בת-גלים" היא הופעה מינימליסטית מובהקת של אסתטיקה מודרניסטית. זוויות הצילום ממבט על של אולם אירועים בירושלים על שולחנות וכסאות, מבטל את התלת ממדיות ומשטיח אותם לצורות הנדסיות פשוטות ובכך משווה להם מראה כמו מודלים למקום כשלהו. בנוסף לכך, עניינה של סימן-טוב גם ביחסים המתקיימים בין קבוצות האנשים או בפעולה של בודדים בתוך האתרים המצולמים. מאפיינים בולטים בצילום של סימן-טוב מייצרים אי נחת; המפואר ליד הטריוויאלי, העבר מחובר להווה, סביבות נטושות לצד סביבות רוחשות חיים. זוויות צילום ממעוף הציפור שמשטיחות את האובייקטים ומשיתות אותם על ציר של מקט או מודל של מקום היפותטי. הפרישה של מרחבים בפרספקטיבה רחבה, כמו ברחוב דוכני הפלפל בטבריה, שחומת העיר העתיקה הבזלתית מהתקופה העותומנית שזורה ברחוב ובין היתר, חושפת התבוננות על ריבוד של מקום ואזרחיו הקודמים ומדגישה את המודעות לפני השטח שמעלים את הפוליטי ואת שורשיו הנטועים במקומי. חיתוכי פריים מכוונים ומודעים, מייצרים סביבות ואובייקטים עם חסר, הבתים, הסביבות נחתכים לתמונות עם היעדר נוכחות שלמה של האובייקט או הסביבה. התנועה, הזמן ההיסטורי, פני השטח הגלויים ופני השטח הסמויים (חפירות ארכיאולוגיות), כל אלה עוברים כחוט השני בצילום של סימן-טוב. כשמזקקים את כל יריעת הקריאה הפרשנית, עולה מתוכה המבט המתבונן על מה שהיה ואיננו ספק בערגה ספק בחמלה, על הגבוה והנמוך בתרבות וביקורת מוסווית מוקרנת ממנו. כך במקרה של שתי בריכות שחייה, אחת נטושה ונותרה כעדות נשכחת  של תרבות הפנאי בינות לשיכונים ברחוב חנה שנס שבחיפה, שיכונים משנות ה-90 עם פזילה חיוורת לסגנון פוסט-מודרני שנמצא רק בראשיתו בארכיטקטורה מקומית, ובריכה אחרת בישוב ירכא המשגשג שוקקת חיים ותוססת נוכחות אנושית.

סימן-טוב מהדהדת את פני השטח של המקומי והארצי ודרכו חושפת את השכבות הכפולות של הישראליות על חתכי האתניות המרובדת שלה וסטטוסים מעמדיים, והכל נגלה דרך פני השטח של תמונותיה. הרציונל של זוויות הצילום ואסטרטגית החיתוך הופכת את המקומי ללא מקומי ולא ניתן להבין זהות של מקום. יכול להיות כל מקום  ובכל מקום. מקומות שנראים ספק בתהליך של בנייה או תהליך של הרס, לא ברור מה קדם למה, סימן-טוב מחברת את מה שלפני בצמידות למה שאחרי, כך שתחושת הזמן והסיטואציה מתערערות. ולמרות אבחנה זו הכול נותר מקומי וישראלי ונטוע עמוק כאן ועכשיו.