סגר הקורונה הראשון ב2021 השאיר את בלה חבצקין סגורה ונעולה בתוך הסטודיו העמוס, מלא ביצירות אמנות ארוזות שחזרו מתערוכת יחיד גדולה. כשדלתות המוזיאונים  ועולם התרבות כפי שהכרנו אותם נסגרו והשתנו נראה כי שינויים גדולים חלים גם על עולם האמנות, כשהמדיה הדיגיטלית תפסה את מקומו של המרחב הפיזי.

המרחב קיבל משמעות חדשה ומתוך תחושה אפוקליפטית נכנסו חבצקין ויצירותיה אל אותו מרחב סטרילי וירטואלי, שם זכה לחשיפה ולביקורת של הקהל. יצירותיה גדולות המימדים, רווית הצבע, עמוסות הדימויים של חבצקין היו נתונות כעת לחסדיו של המכשיר; בגודלו של המסך ובאיכותו. העותק הפיזי נשאר לא רלוונטי, ה-NFT, המסמך הדיגיטלי הייחודי הוא בעל הערך בתוך אותו מרחב.

יצירות הפופ של חבצקין מתייחסות כשם שנראות לתרבות הפופולארית, ודרך עולם דימויים עשיר ומגוון מגדירה חבצקין את עצמה כאמנית ישראלית, את חלמותיה ואת שאיפותיה החברתיות והבינאישיות, היא מגיבה ואף בוחנת סוגיות שונות של החברה, בייחוד בתקופת הקורונה, מנקודות מבט שונות: מתוך תולדות האמנות, מתוך השפה הרוסית, מתוך פארודיה, ומערערת על מושגי הממשות, על האמיתי מול הזיוף, המציאותי מול הבדוי.

הפרופרמנס בו נראות יצירותיה של חבצקין עולות באש, המוצגת בסרטוני הוידאו מבטיח את ייחודיותם וכמו אצל ריכטר לאחר שריפת ציוריו, נותנים מקום לשחרור, ומאפשר היטהרות ולידה מחדש. ההתבוננות באותו פרפורמנס, באותה שריפה מושכת את העין ומהפנטת את הצופה אך משאירה תחושת החמצה על אותו עותק מקורי ופיזי שכלה. בתוך כדי קבורה, נמצא אפר הנותר מאקט השריפה, ועליהם נוסף לכתובת עם פרטי היצירה, גם קוד QR- קוד דו-מימדי בו מקודד מידע טקסטואלי בצורה גרפית, המוביל אל המרחב החדש: חנות ה-NFT בו מוצגים התלצומים, העותקים הדיגיטלים כמוצר של האמנית.

התערוכה "ערך לא משתנה" מהדהדת את הדיון הפוסט-מודרני על מושג הסימולקרה, כאשר יצירותיה של חבצקין אינם עוד העתק וממשותם חומקת כאשר המקור הועלה באש. חבצקין מתבוננת על עבודתה האמנותית בתקופת המגפה ואחריה, ומתארת את הפרדוקסליות של המרחב הקיברנטי המרחיב את גבולות הדימיון אך מאתגר ומאיים על הנחות היסוד שלנו ביחס למציאות "האותנטית".

צילום: ריאן טדריק.