ונפל אור

שלומי ללוש

  • אוצר
    אבי איפרגן
  • אמנים
    שלומי ללוש
  • מועד התערוכה
    20.12.19 - 09.08.20

שלומי ללוש מטיל אור ומחפש את האור הנובע מנבכי האגדה, המדרש וממעמקי הפילוסופיה.

כדי למצוא תשובות או הארות לסוגיות עכשוויות או להדהד דילמות תרבותיות בני זמננו,  ללוש מתבונן מתוך ציוריו ולתוך ציוריו. גבו בדרך כלל מופנה לחזית הציור ובכך גם לצופה. מבטו מוליך ומכוון את הצופה לנקודת המגוז של הדיון. נקודת המגוז היא מרכז הקונפליקט עליו הוא מצביע. במרחבי הציור של ללוש מצטלבות דרכים רבות ופתלתלות. הדרכים מוליכות לנופי ילדותו בעמק בית שאן וסביבותיה. אתרים אלה הופכים לתפאורה של אירועים מהמדרש, מהאגדה, מהמיתולוגיה היוונית, ממשלי נביאים ומחזיונות שנגלו להם כצופני התרחשויות בעתיד.

לתוך נופי ילדותו, כורך ללוש נרטיב אישי ומשחזר סצנות מתוך המדרש, מהאגדה והמיתולוגיה היוונית. הוא השחקן הראשי בסצנות בהן הוא המודל של עצמו. לפעמים הסצנות נוצרות במקריות מזדמנת ולעיתים בהבניה מודעת. הצייר נוכח תמיד בסצנה ומפגיש בה שני זמנים שונים במרחק של שנים, את הזמן של האגדה ואת הזמן של ההווה. כשהעבר הנסתר והסמוי פולש אל ההווה.

השמות לציורים נובעים ממקורות המדרש, האגדה והמיתולוגיה. מעבר לסוגיות שעוסקות בשאלות של מוסר, חטא ועונש  כמו בציור של טנטלוס, בו מופיע ללוש בדימוי כפול בו זמנית(טנטלוס וגם נרקיס), אנו נחשפים לשפת ציור שמצפינה בתוכה מערך של מסתורין וסוד. המיסטי הוא המסך הסמוי שעומד בין הצופה להתרחשות בחלל ציוריו. ארגז הכלים של ללוש מכיל קונספטואליות לא משוללת רגש  ומיתולוגיה פרטית וגם טעונה בהגות.  הפזמון שלה הוא מרבד של שאלות, כמו על הגבולות הפיסיים והרוחניים בין טבע לתרבות ועל מושג הזמן והמשך, במשל עץ החרוב של חוני המעגל. בכך יוצק ללוש במערך של אלגוריות תוכן של שאלות על פמיניזם ועל גבולות פיזיים וקיומיים.

הנוכחות של מצבים גבוליים היא נשמת הציור של ללוש.  בציור, “ונפל אור” אנו מתוודעים למפגש בין שני אמנים המקיימים שיח על הציור באמצעות האור. נפילת האור מצלצלת כנפילה פיסית ועד מהרה גם מופרכת על ידי ההארה המגלמת בתוכה התגלות או התבהרות של מחשבה והופכת להארה מטפורית. דומה לרגע של התפכחות בסעודה באמאוס של קראווג’ו, כאשר אחד השליחים מגלה שהם סועדים למעשה עם ישו. כאן ללוש מכוון לאירוע דרמטי ומיסטי אחר והוא הרגע המוזכר באגדה על מפגש בין רבי יוחנן השוכב על ערש דווי לבין רבי אלעזר תלמידו שבא לבקרו. מזרוע ידו של רבי יוחנן מופץ אור המאיר את כל חלל החדר. רגע זה עוסק בשאלה אסתטית ואתית ומרמז בפרשנות על כך שחורבן בית המקדש הוא חורבנו של היפה והרס של האסתטי. כלומר, כל זמן שבית המקדש היה קיים, פרח והתקיים היופי בעולם. על רקע אותו מדרש אגדה, ללוש מתאר מפגש בדירתו, כשהצייר שמתן בן כנען שוכב וידו מושטת ומצביעה אל מול ההצבעה של ללוש. באותו רגע מתהווה הדיסקורס על הציור ואותה סימבולית מאותו מדרש אגדה המיוחסת לאחד מבניו של יוחנן, מתפקדת ומרמזת כאן על משהו אחר, על מה נותר מהקיום ומהילת האור ועל ממנטו מורי השכיח בציורי הוניטס של המאה ה-17.

בציור “ילתא“(יעל), ללוש חושף את הצופה לסוגיה פמיניסטית הלקוחה ממדרש “ילתא”. ילתא היא רעייתו של הרב נחמן וידועה כאישה בעלת ידע תורני ועצמאות מחשבתית. הרב נחמן מזמין אליו את האמורא עולא ובתום הארוחה, מברך את ברכת המזון ועל היין.  עולא מסרב להעביר לילתא את כוס הברכה, למרות הפצרותיו של הרב נחמן. אקט הסירוב מעורר את מרדנותה של ילתא אשר מנפצת ארבע מאות חביות יין. אקט זה מהווה מרד כנגד הדרתה מהשיח התורני. זהו אחד הביטויים הפמיניסטים בתלמוד. כאן בציור משמשת יעל גילעת, מורתו של ללוש כמודל לדמות המיתולוגית באגדה. בחירה זו, מרמזת משהו על תפיסתו הפמיניסטית של ללוש.

בחירה במדרש ובאגדה כתשתית פילוסופית לציור, מזמנת לנו התבוננות במשלים ומדרשים כמו משל הקיקיון, שציירים רבים התייחסו אליו כמו גוסטב דורא, יעקב שטיינהרדט והרמן שטרוק.

הציור של ללוש מרובד בהתייחסות לאמנות המערבית ומקפל בתוכו הדהוד ויחס למאסטרים וגם לכאלה שלא בקנון המערבי. הציור “פורטרט עצמי עם אבני שיש גדולות” חושף את העיסוק של ללוש במיתי ובמיסטי. התערוכה כולה מזמנת לנו מסע פתלתל בנבכי הדיון על שאלות של שפת הציור וההצטלבות שלהם עם שאלות פילוסופיות.

  • אוצר
    אבי איפרגן
  • מועד התערוכה
    20.12.19 - 09.08.20
  • אמנים
    שלומי ללוש
שלומי ללוש, ונפל אור, 2018. באדיבות אוסף דובי שיף
שלומי ללוש, נגה, 2017
מבט הצבה. צילום: דרור מילר
שלומי ללוש, ילתא(יעל). באדיבות אוסף דובי שיף